הכינוי שלי זה בלאק, זה הכינוי שהם נתנו לי. מאז שנזרקתי לרחוב אין לי שם. גדלתי ברחוב מאז גיל 16, הוריי זרקו אותי מהבית אפשר לומר, לאחר שהתחלתי לקחת סמים בצורה מוגזמת מדי. מדי לילה הייתי נוהג לבוא לבקש מהם מחילה, סליחה, אולי קצת כסף או מקום ללילה. כמובן בהשפעת הסם. אך לא, שמעתי את אמי בוכה בכי תמרורים ואת אבי מעודד אותה לא לפתוח את הדלת, תמיד שנאתי אותו. לאט-לאט כבר התחלתי להפסיק לבוא בכל לילה, הבנתי שאני רק מכאיב להם.
ואז, פגשתי אותם. את החבורה הקשוחה ביותר בכל רחובות לוס-אנג'לס. את 'ילדי הרחוב', כך אמי קוראת להם. וכהוגן, ביום ובליל חיו ברחובות, גנבו, פרצו ושחטו. הם הציעו לי להצטרף, חשבתי לעצמי 'למה לא' והצטרפתי. בכל מקרה הוריי לא קיבלו אותי חזרה לאחר כל מה שקרה.
עכשיו אני נמצא איתם, משוטט, גונב, פורץ, שוחט, ישן ואוכל איתם. הם בעצם משפחתי החדשה, המשפחה שלא שפטה אותי ושחוותה על בשרה את אותו הכאב. אני שמח שמצאתי אותם, את 'ילדי הרחוב'. אני חושב.
"היי בלאק, זרוק אחת!" צעק לי צ'יף, מנהיג החבורה. זרקתי לו את אחת הסגריות מהקופסה האדומה שלי. הוא התיישב על ידי "לילה קשה, הא?" שאל למראה עיניי האדומות וגופי המותש השרוע על אספלט הסמטאות. השינה חסרה לי. "אני פשוט לא מצליח להירדם" סיננתי לכיוונו ושאפתי את הסיגריה, נושף את העשן לאחר שניות אחדות. דקת דומייה עטפה את האווירה וכמה אנחות מצד צ'יף. "טוב אני אלך לנסות לישון קצת עם שאר החבר'ה" הודיע לי וכיבה את הסיגריה בעזרת כף רגלו. הוא נשכב על יד עוד ארבעה בחורים ששכבו על שתי ספספלים ושמיכות. נאנחתי והבטתי אל שמי הלילה. החלטתי לצאת לטיול קצר במקום להפריע לשאר לישון. כיביתי את הסיגריה לאחר כמה שניות וקמתי באטיות ובשקט מהאספלט, יוצא מהסמטה החשוכה. עצמתי את עיניי במהירות כתגובה לסינוור השלטים הבהירים והבולטים. התחלתי ללכת סורק את המקומות באטיות. עברתי על-יד המכולת הקטנה של ג'ו, הראשונה ששדדתי יחד עם חברי. לא הצטערתי על כך, העובדה שמעולם לא חיבבתי את ג'ו הייתה רק בונוס למצב, הייתי זקוק בעצמי לכסף לסמים.
המשכתי לעבור בין החנויות עד שהגעתי למתחם הבניינים, הבטתי אל השמיים, אל הירח הלבן והמלא. נזכרתי בהוריי, כל-כך התגעגעתי אליהם. לחשוב שכבר חמישה חודשים לא ראיתי או שמעתי כל זכר להם. תהיתי מה מצבם, הנחתי שיותר טוב.
"היי יפיוף..."לפתע שמעתי קריאה חלושה מצדדי השמאלי. הסתובבתי וראיתי את מי עם לא, ריהאנון המכורה. "כן ריהאנון?" שאלתי, הופתעתי מעצמי שהתייחסתי אליה כל-כך בכבוד. "מה דעתך על מציצה טובה? רק 15 דולרים, לא יותר..." מלמלה בקולה המסומם "לא תודה" סיננתי באדישות לעברה והמשכתי ללכת "אתה תתחרט על זה!"צעקה "בן-זונה..." שמעתי אותה מסננת לעצמה, גיכחתי.
לחשוב שאת כל זה היא עושה בשביל הסמים האלו, מה שהם עושים לבן-אדם. נו באמת, תראו מי שמדבר. זרקו אותי מהבית כי לקחתי אותם בבית ושכבתי בבית-חולים במשך שבועיים כואבים במיוחד כלקח ממנת יתר.
המשכתי ללכת עד שהגעתי לרחוב הקודם שלי. עצרתי לרגע 'להכנס או לא?' שאלתי את עצמי ולאחר דקת התלבטות החלטתי להכנס לרחוב והתהלכתי בו באטיות, ברחוב המוכר הזה. סרקתי את גן-השעשועים הישן שבו תמיד ביליתי, דבר לא השתנה עם הזמן. נכנסתי אליו והתיישבתי על אחת הנדנדות. לא היה איתי שעון, אך יכלתי להגיד שכבר מאוחר, אני היחידי שהיה בגן-השעשועים באותה השעה. לפתע הרמתי את עיניי ו... לא יכול להיות! היא עמדה שם. אלינה. אהובתי.
"אלינה!" צעקתי לה, למרות שידעתי שכבר שמה לב אליי, כי היא פשוט עמדה מול גן-השעשועים ובהתה בי.
אלינה בת 17 לפי הזכור לי. 'היא כמעט ולא השתנתה' חשבתי לעצמי וסרקתי אותה מעט. שיער בלונדיני ודי קצר הגיע עד כתפיה ופוני בובה ארוך כיסה את כל מצחה ביסודיות. עיניים כחולות ובהירות נעצו בי מבט עצוב, הן היו כבויות, ללא כל חיים. לגופה הצנום נלבשה שמלה לבנה ופשוטה, וידייה החזיקו נעלי עקב שחורות. היא עמדה אל מולי יחפה. נעמדתי במהירות.
לפתע ללא כל הזהרה היא רצה אליי ופשוט קפצה עליי בחיבוק מלא דמעות. "יפה שלי..." היא מלמלה אל כתפי בשקט ואני רק ליטפתי את גבה, כל-כך התגעגעתי אליה. אל הריח שלה. אל שפתיה הבשרניות המתוקות, אל צחוקה מלא-החיים, אל הנשיקות הקטנות והמתוקות שלה, אל הארוכות. התגעגעתי אליה.
ללא כל מילים היא הרימה את מבטה אליי, היא נראתה כל כך מסכנה, כל כך בודדה. נישקתי אותה במהירות. שוב פעם כל הרגשות עלו, כל ההתרגשויות, הפרפרים חזרו אל בטני במהרה. התנתקנו לאחר כמה שניות. היא חייכה אליי חיוך רחב. וכל מה ששמעתי היה "אני רוצה להצטרף אליכם".
"מה?!" נדהמתי והיא הנהנה באיטיות "אתה מכיר את ההורים שלי, את הסיבה אתה יודע" אמרה לי "אל' זאת לא סיבה מוצדקת! את לא יודעת אפילו מה זה!" כמעט ולא התפרצתי עליה, הכרתי מצוין את המשפחה שלה, עשירים היו הם, למרות שדחקו בה יותר מדי. "אני אוהבת אותך!" הכריזה. לפתע חיוך קטן בצבץ מתוך שפתיי, נשקתי למצחה.
"חבר'ה אל' מצטרפת!" הכרזתי בחיוך, השעה כבר הייתה 7 בבוקר. "מה?!" "מה?!" קריאות תדהמה הופיעו אצל הבנים. לפתע צ'יף הפסיק אותן והתקדם אליה באטיות. "את בטוחה?" שאל אותה בחיוך קטן, היא הנהנה במהירות וכולם חיבקו אותה.
וככה התקדמנו לנו, ברחובות העיר, ילדי הרחוב.
ממש מקווה שאהבת!♥
עריכה :]
ווהו וולרין H&D הכינו לי עיצוב מדהים כל-כך! תאכלו את הלב ;)
אתן מעצבות מדהים! בלוג שווה כניסה :)