אי אפשר לברוח, אי אפשר להשאר

אוקיי. מחר חברות שלי יוצאות לכנרת. ומזמינים אותי. כאילו מי שארגנה. שהיא אחת מהחברות הטובות באמת. 

והחברות שיוצאות? הן לא חברות שלי באמת. ראבק! אני לא אוהבת אותן, הן לא אוהבות אותי. אז למה שארצה לבלות איתן? 

כל פעם שאני יוצאת איתן אני עושה ת'צמי שמחה ובסוף יוצא שאני עצובה רצח. ולא רוצה לא רוצה לא רוצה. 
ומכריחים אותי לצאת מכל הכיוונים. אמא ואבא ואחשלי. ולמה? כי אני לא מבלה מספיק ואני עצובה ואני בלהבלהבלהבלה. חפירות |:
והחברה קצת פחות מכריחה אבל היא רוצה ממש שאבוא.

ולעזה אני פשוט יכולה לבלות עם חברה טובה שלי אחרת מחר. ולישון אצלה. וב-א-מ-ת לבלות. זה מה שאני רוצה באמת. 

אבל כל הזמן אנשים יודעים לבאס אותי מהצד: "לא, תצאייייייייייייייייייי! את חייבת! יהיה לך כיף בטירוווווווף." לא רוצה לצאת, לא רוצה. 
נמאס לי מהן.

 נמאס לי שאמא שלי כל החיים אומרת: "תצאי! את נראית עצובה. את חייבת לצאת." אוף עם זה. נכון, אני עצובה. אבל אני כן יוצאת! אשמתי שאני לא באמת נהנת? אשמתי שהן רעות ומגעילות כלפיי? שהן אוהבות לצחוק עליי מאחורי הגב? לא, לא אשמתי.

><