אי אפשר לברוח, אי אפשר להשאר

היית חברה טובה. בעצם, לא היית אפילו חברה טובה. היית מישהי שפשוט חופרת לי על משהו.. ואת עדיין עושה את זה, כן? 
את לא מפסיקה לחרפן, להציק, לשגע, לעשות לי מה שאת רוצה. לא לתת לי לדבר. רק לתת לך חוות דעת על הדברים שאת מספרת.
אינעל תחת איתך! תני לי גם לדבר!  את חושבת שאני צריכה להיות החמור גרם שלך ולעשות רק מה שאת רוצה? לא. אני לא. ממש לא. 
את לא נותנת לי גם מנוחה. אני מדברת עם מישו, את תתקעי. ולא תתני לנו לדבר כמו שצריך. העיקר שאקשיב לך, אתייחס אליך. 
דאמט! יש לך חברות אחרות. שלהם את פאקינג מקשיבה! אני לא יכולה להשחיל מילה איתך. רק תחת התייחסות אני מקבלת ממך. 

אז לעזאזל, מה יש לך ממני? תעזבי אותי, תשחררי אותי. בבקשה.
אני לא יכולה לנשום ככה. וכשאת מרגישה חרא, אני צריכה לסבול את כל החראיות שלך. ש'ני מנסה להקשיב לך באמת ולעודד אבל את.. לא.
פשוט לא. את לא מוכנה להקשיב. גם כשאני וחברה אחרת אומרות לך שאת מתנהגת מוזר לאחרונה.

אמרת שלא התייחסו ליומולדת שלך? הנה! אירגנו לך וואחד יומולדת בים. אבל לא! את לא רוצה פתאום. לא, לא, לא. 
אי אפשר לחיות ככה איתך. אי אפשר לעשות הכל לפי בקשתך. אני חיה לי את חיי, ואת יודעת לעצבן אותם יותר ויותר. 
ואם אני אומרת שאני עסוקה כרגע, את אומרת "את מעצבנת!" ומתנתקת בזעף כמו לא יודעת מה. ואז אני צריכה לדאוג לך. להתקשר אלייך שוב, ולהגיד " 'צטערת, הייתי במשו.. מה את צריכה?" ואז זה כבר לא נגמר. 
דאמט, תעזבי אותי.
לא רוצה לדבר איתך.
לכי ממני.
תלכי לחברות שאת מקשיבה להן.

אוקיי. מחר חברות שלי יוצאות לכנרת. ומזמינים אותי. כאילו מי שארגנה. שהיא אחת מהחברות הטובות באמת. 

והחברות שיוצאות? הן לא חברות שלי באמת. ראבק! אני לא אוהבת אותן, הן לא אוהבות אותי. אז למה שארצה לבלות איתן? 

כל פעם שאני יוצאת איתן אני עושה ת'צמי שמחה ובסוף יוצא שאני עצובה רצח. ולא רוצה לא רוצה לא רוצה. 
ומכריחים אותי לצאת מכל הכיוונים. אמא ואבא ואחשלי. ולמה? כי אני לא מבלה מספיק ואני עצובה ואני בלהבלהבלהבלה. חפירות |:
והחברה קצת פחות מכריחה אבל היא רוצה ממש שאבוא.

ולעזה אני פשוט יכולה לבלות עם חברה טובה שלי אחרת מחר. ולישון אצלה. וב-א-מ-ת לבלות. זה מה שאני רוצה באמת. 

אבל כל הזמן אנשים יודעים לבאס אותי מהצד: "לא, תצאייייייייייייייייייי! את חייבת! יהיה לך כיף בטירוווווווף." לא רוצה לצאת, לא רוצה. 
נמאס לי מהן.

 נמאס לי שאמא שלי כל החיים אומרת: "תצאי! את נראית עצובה. את חייבת לצאת." אוף עם זה. נכון, אני עצובה. אבל אני כן יוצאת! אשמתי שאני לא באמת נהנת? אשמתי שהן רעות ומגעילות כלפיי? שהן אוהבות לצחוק עליי מאחורי הגב? לא, לא אשמתי.

>< 

ווהוווווווווו, חזרתי מירושלים. 
קיצור, כמו שרשמתי מקודם- חזרתי מירושלים. העיר הכי מקסימה בעולם (:
ואתמול הלכתי עם חברים שלי מפעם, כאילו גם היום. אבל זה סיפור ארוך לגמרי ועדיף לא לפרט מהו P: 

ונשבעת שאני חולה על התחת של כל אחד מהם. הם כ"כ מקסימיייייים!
והיה מצחיק לאללה, במיוחד עם הילדה הכי מיוחדת כאילו, איצעס! אין, נדירה הילדה.

והיינו בתחנה המרכזית והזמנו פיצה.. כאילו הבנים ואני. ואז יצאתי סתומה, כי לא אכלתי. אבל זה בגלל התקפי האי רעב האלה שאני צריכה להקיא! חרא בלבן הדבר הזה. אשכרה יותר מ48 שעות לא אכלתי ורק שתיתי. אעעעעעע

טוב, לעניין. ואז אחרי השטויות המפגרות שעשינו, והרבצתי טיפה לאיצעס, אבל הכל מאהבה (טוב איצעס? :P) הלכנו למדרחוב והיה כזה נחמד.. ואחד מהחברים התחיל פשוט לשכב כזה על המדרכה במדרחוב כמו הומלס. P: מלעשות, חזר מסיירים בדיוק הילד *כיף לווווו* 
ואז אח"כ הם ליוו אותי והלכתי לדרכי עם משפחתי לכותל. קיצוווור, בזכותם נהנתי כמו לוידעת מה (: