אי אפשר לברוח, אי אפשר להשאר

אתן לא מתייחסות אליי, אבל לא מבינות עד כמה אני צריכה שתתייחסו.
אתן לא מראות לי ת'חיבה, ואתן לא מבינות שאני צריכה אתזה.
אתן לא משתינות אפילו לעברי.
אתן רק חושבות עליכן, ועל החברות הקרובות שלכן. לא מבינות ששמים לב בכיתה לאי יחס שלכן.
לעניין ההוא שאתן אפילו לא רוצות אותי באזור שלכן, זה כואב.

זה שאני לא באה לבצפר - זה רק טוב לכן. אבל רע לי. כי אני רוצה ללכת, ולהנות. אבל כשאני הולכת- אני לא נהנית.

אפילו מרגישים שהחיבוקים שלכן מזוייפים. זה כואב. או שאתן פשוט לא מחבקות אפילו, אבל ת'שאר שלידי אתן כן. 

כואב לכן להתייחס? כואב לכן לאהוב מישהי שהיא קצת שונה?
כי אתן לא מבינות אפילו עד כמה רע לי. בגללכן. 

יש יותר מדי סכינים בלב שלי. וזה כבר כואב.

אני רוצה למות.

לא רוצה לחיות בעולם הזה איתם, לא רוצה.

אפשר לבכות מלא, והן לא יתייחסו. אפילו שאת מולן. 
למות.