מילים מסוכנות

ניגבתי את הדמעות האחרונות שנשארו בעיני וכיוונתי את הרובה. זה היה חייב להפסיק...

~*~*~

(ארבעה חודשים קודם).

אני מאוד לא אהבתי את המצב כפי שהוא היה. לחיות בגטו ללא שום זכויות אמתיות, אבל לעשות את כל העבודה הקשה, זה היה רחוק ממה שבן אדם כל-שהוא היה מייחל. לכן תמיד ניסיתי לשנות את זה, במיוחד מאז שעברתי את הגיל של שתיים-עשרה – גיל שבו הפכתי למבוגר – כאשר הורשתי לצאת מהגטו כדי לשרת את דרי שכונות השלטון. עכשיו, לבסוף, אולי גיליתי איך לעשות זאת.

כּרוֹנוֹס2 היה פרויקט סודי מאוד, שלפי שמועות, היה עושה משהו לזמן. אולי הוא שינה אותו או עשה את הנסיעות בו לאפשריות. כך או אחרת, או אולי אף הסבר כלשהו שונה לחלוטין, לי הייתה תחושה חזקה ביותר כי הפרויקט הזה – הוא התשובה לכל התקוות שלי.

אבל איך יכולתי להיכנס לשם? אני הרי סך הכל איש תחזוקה בבית ספר. אנשים כמוני לא היו מורשים אפילו להתקרב לרחוב, בו שכן מבנה הפרויקט. אני הייתי צריך עזרתו של מישהו אחר, עדיף של מישהו שעבד שם.

לקח לי חודשיים להכיר ואז להפוך למשהו הדומה לחבר של ג'ו. עוד חודשיים הייתי צריך לשכנע אותו לפעול כי כולם היו זקוקים לשינוי, לא רק האנשים כמוני.

ג'ו, טכנאי בפרויקט כּרוֹנוֹס2 היה צריך להיות מאושר על העבודה בשכר גבוה וחיים טובים שמגיעים עם זה. אבל למראות זאת, הוא לא היה יכול ליהנות מכל זה – הנערה שהוא אהב הייתה ממעמד חברתי נמוך של מורים, הוא לא היה אמור להתחתן עם מישהי מהמעמד כל כך נמוך. אם הוא היה מתחתן בכל זאת, כל קידום אפשרי בשבילו היה נעלם כמו ערפל ביום שטוף שמש – לא שהוא ידע איך ערפל נראה, כי כל חייו הוא הייה רק מתחת לפני הקרקע.

כמו כן, הוריו של ג'ו התקרבו במהירות לגיל, בו האנשים נשלחים למנוחה נצחית - לפנות מקום לדורות חדשים. ג'ו שנא את כל זה, אבל לא ידע מה לעשות כדי לשנות את המצב.

עד שהראיתי לו.

~*~

הצבע הלבן שמרחתי על עצמי גירד מתחת לאף והתעטשתי. ג'ו קפץ ומחא ביד הענקית שלו על הפה והאף. ידו הייתה גדולה כל כך, שהוא כיסה אפילו את עיני. לכן, בצעד הבא שעשיתי, נגעתי במשהו ושנייה לאחר מכן שמעתי זכוכית נשברת...

כאשר השומר נכנס לחדר, אני כבר הייתי תחוב בבטחה בתוך פח אשפה. ג'ו נבח על האיש, ובצעקות הסביר, כי בגלל שהוא הפריע בפתאומית, ג'ו שבר את הכוס. השומר החוויר מפחד שג'ו יתלונן עליו. הוא החליט שלא כדאי לו להתווכח בקשר לכך שהוא "הפריע" רק לאחר ששמע זכוכית נשברת במעבדה, הוא פשוט יצא בריצה מהחדר. הלילה הזה הוא יהיה רחוק מאוד מכאן – להרגיז טכנאי יכול להגמר רע מאוד עבור שומר כלשהו. זה עלול לעלות לו במשרתו, לפחות. אז עדיף היה בשבילו שג'ו יפיל עליו את האשמה בגין הכוס השבורה, מאשר שהוא יתרגז.

ובכן, היינו כאן, המעבדה כולה אך ורק בשבילנו. ג'ו נתן לי את החיבוק האחרון, העביר אלי את הרובה ואני נכנסתי למכונה.

חמש דקות לאחר מכן, התחלתי להרגיש רע. חשבתי שאני רואה את היד שלי מצמיחה את האצבע השישית ואז את השביעית. הרגשתי את הלשון שלי יוצאת מהפה שלי ונוגעת ברצפה. הקיבה שלי עלתה למעלה וניסתה להגיח החוצה דרך הפה. עצמתי את עיני, אך הן עדיין כאבו כאילו יצאו מהמקום הרגיל שלהן בגולגולת. האף גירד בצורה מכעיסה, ואני הרגשתי את השיער שלי נעמד כמו מחושמל. עכשיו הבנתי למה היו רק שלושה ניסויים עם בני אדם עד כה. זה היה קשה מדי בשבילם.

לבסוף, התעלפתי.

~*~

רביעי באפריל 1968, ממפיס, ארה"ב.

האוטובוס נעצר ליד מוטל לוריין ואני ירדתי.

"דייג מוצלח!" אמר הנהג, וסגר את הדלת. הסתכלתי על האוטובוס עד שהוא פנה שמאלה ונעלם מאחורי העצים. בהתחלה לא הבנתי למה הנהג התכוון, אבל אחרי שהסתכלתי על הרובה העטוף שלי, ראיתי שהיה אפשר בטעות לחשוב שזו חבילת חכות.

חייכתי לעצמי "דייג מוצלח!" – זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו. הסתובבתי לכיוון המוטל, בניין ירוק ולבן בן שתי קומות, שום דבר מיוחד, אבל זה היה המקום אליו רציתי להגיע. החלטתי שכאן זה ייקרה. הסתכלתי על שעון היד שלי – חמש ארבעים וחמש בבוקר.

חציתי את הכביש ונכנסתי לתוך השיחים ליד הצד השמאלי של הבניין. שוכב על הקרקע, הסתכלתי בין ענפי השיח. עוד מוקדם. אף אחד לא יצא עדיין. מצד שני, זה לטובה, זה רק מגדיל את הסיכוי שהוא יהיה לבד. רציתי רק אותו.

המחשבות באו אלי ועטפו אותי בשקט.

זכרתי את הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי בתחילת אפריל 1976 כאשר הוא היה בן חמישים ושבע. הייתי כמעט בן שש. אני זכרתי אותו יושב ליד השולחן ומדבר בטלפון. הוא נראה זקן מאוד - חשבתי אז, שהוא לפחות בן שבעים. מאוחר יותר אמא שלי הסבירה כי כל החיים הקשים ובמיוחד האכזבה של שמונה השנים האחרונות הכבידו עליו מאוד. הוא נפטר לקראת סוף אותו החודש. הלב שלו לא היה יכול לסבול את האדישות האנושית אחרי שארה"ב יצאה מווייטנאם בשנת 1970 ואחרי כן גם הפסידה במלחמות לאוס וירדן בשנת 1973. אחר כך מאות אלפי פליטים מגרמניה המערבית הגיעו לאמריקה כשהם נמלטים מרוסים שכבשו את ארצם. במערב המדינה קבוצות שחקני קולנוע לשעבר, אותם השחקנים שתמכו בשחרור הפלסטיין, עזרו לקבוצות ימניות לתפוס שלטון ולהקים רפובליקה של קליפורניה איסלם-קומוניסטית. ולמרות כל הארועים, אפילו אז האמריקאים לא קמו על בריקדות והעדיפו להמשיך לחיות כמו תמיד, אולי בלי איזה חופש או שתיים, אך העם כבר הורגל לכך. אבי, שכל החיים היה רגיל ללחום עבור רעיונותיו, לא היה יכול להמשיך להשאר בצל האירועים. פעם, אנשים חשבו שהוא ישנה הכל. למרבה הצער, זה לא קרה כך בגלל האדישות הכללית שסובבה אותו.

אמא שלי נפטרה כעבור שנתיים, מרגישה מאוכזבת לחלוטין מהחיים. גם אם היא הייתה חייה, היא עדיין הייתה מתאכזבת מאיך שנראו החיים בארץ הזאת.

הייתי חייב להרוג אותו. להרוג עכשיו, כאשר הוא עדיין היה פופולרי. אולי אז, אנשים יכעסו וישנו את פני הדברים. הייתה לי הרגשה חזקה מאוד שכך יכול לקרות.

הפסקתי לחשוב על העבר שלי בעתיד והבטתי על מרפסת בקומה השנייה. דלת החדר שלוש מאות ושש נפתחה והוא יצא עם מישהו אחר. הם דיברו. מה לא הייתי נותן כדי להיות שם ולשמוע את אבא שלי אומר את מילותיו האחרונות.

ניגבתי את הדמעות האחרונות שנשארו בעיני וכיוונתי את הרובה.  

"טוב אבא, שלום! אני בטוח שהיית מסכים אתי. זה הכרחי לטובת הכל.”

מרטין לותר קינג ג'וניור נפל למטה. הוא עדיין לא מת, לקח לו עוד שעה, אבל התחלתי להרגיש את עצמי אוורירי. כאילו פחות ופחות קיים. לא ידעתי שאני אעלם עם מותו של אבא שלי, אבל זה היה הגיוני. לא היה לי אכפת. חבל שאני לא אראה את עתיד הטוב יותר של העבר שלי, אבל עשיתי כל מה שיכולתי ואני שלם עם עצמי סוף-סוף.

~*~

"אדוני הנשיא! מר אובמה! מילה בשביל ג'רוסלם פוסט, בבקשה! איך אתה רואה דו-קיום שלנו עם הפלסטינים?"