מילים מסוכנות

משבר כלכלי – איזה צירוף מילים נוראי. מצד אחד "משבר", שזה רע לכולם. (טוב, אולי במידה פחותה עבור אלו שיצרו אותו). ומצד השני "כלכלי", שזה בוודאי רע לכל אלו שמהם המושג המעורפל הזה שואב זמן וכסף מבלי להבטיח משהו, חוץ ממשבר מידי פעם.

כאשר צירוף מילים זה מתחיל לצוץ בעיתונות (וזה קורה כמעט מידי שנה), אנשים מגיבים בכך שמנסים לקנות פחות. ובוודאי אף אחד לא יסכים לשלם יותר כסף עבור אותו מוצר. אז מה כבר יכולות לעשות החברות החכמות, כאשר עלות הייצור שלהן גדלה (הרי המשבר הכלכלי משתולל בחוץ, לא?), אבל הן לא רוצות לשנות את תווית המחיר? הממם, אני חייב לחשוב... לא, איני מצליח להגות איזה פתרון – שאלה זו קשה מאוד.

בדרך כלל בזמן שאני חושב, אני אוהב לנקות את עדשות משקפיי. אני לא יודע למה, אבל כל פעם שאני מרשה לידיי לעסוק במשהו, זה משחרר את ראשי למחשבות עמוקות. אז כרגע אני צריך נייר טישו עבור המשקפיים שלי. איפה הוא? אה, הנה.

אני מוציא דף אחד, מנקה את משקפיי במשך כמה שניות, מנער את הדף מאבק ומנסה להכניס אותו חזרה לתוך הקופסה. בדיוק אז, אני שם לב כי על אריזה כתוב: "עשרים ושמונה ניירות טישו לא משומשים. לא להחזרה אחרי פתיחת האריזה."

האם זה לא מוזר? רק עשרים ושמונה. אני זוכר שבשבוע שעבר זה היה שלושים – הכלב שלי החליט לשחק עם חבילה אחת, קרע אותה ואת הניירות ופיזר הכל בבית, כך שהייתי צריך לאסוף את מה שנשאר שלם ואת הקרעים. בזמן האיסוף שרתי לעצמי: "דף אחד לפח, שלושה חלקים של דף שני לפח, חתיכה קטנה של דף ראשון לפח, דף שלישי..." ואני זוכר בוודאות שהמילים האחרונות בשיר הזה היו: "שאריות של דף שלושים לפח." אז מה קרה לאותם שני הדפים שמישהו החליט לא לכלול באריזה?

התשובה הייתה מתחת לשורת כיתוב הראשונה. ראיתי אותה ממש במקרה כאשר כמה טיפות של הקפה נשפכו על הקופסה – הטיפות פעלו כמו זכוכית מגדלת שבעזרתה ראיתי את האותיות הקטנות והצלחתי לקרוא: "בשל העלייה חסרת התקדים ובושה במחירי הנייר, צמצמנו את מספר הדפים במקום להעלות את המחיר. תיהנו מקינוח האף הפורה, אבל תשתדלו לא להעיר את שכניכם, כדי שהם לא ינסו לתבוע אותכם ואותנו!"

עכשיו הכל ברור: אחרי שראיתי קופסה עם עשרים ושמונה ניירות טישו במקום שלושים שאליהם הורגלתי, הבנתי מה החברות עושות כדי לא לעלות מחיר המוצר למרות גידול בעלויות ייצורו – הן נותנות שני פריטים פחות.

הייתה זו שעת הערב, לכן החלטתי לוודא את נכונות המסקנה שלי דרך בדיקת עיתון הבוקר – ובטוח כמו השמש שזורחת במזרח (לפחות ביום קיצי ללא עננים, אחרת לא רואים אותה ואי אפשר לקבוע בוודאות מקום זריחתה), היו בו שני עמודים פחות. לא כל כך אהבתי שחסכו דווקא בעמוד הראשון והשני, אבל שיהיה. מי צריך חדשות? אני יכול לשמוע אותן גם בטלוויזיה.

ובכן, הטלוויזיה. האם יצא לכם לראות את ערוץ עשרים ושתיים ללא פס של שתי השורות למטה, אותן השורות שבהן רצות החדשות הטריות ביותר בזמן שעל המרקע מראים אירוע בודד או פרסומות? אז זהו זה – הסירו את שתי השורות האלו. אתמול הן עוד היו מתחת לתמונה הגדולה, רצו להנאתן לרוחב המסך, מביאות את זוועות העולם לאנשים. אבל היום הן כבר נהיו קרבן לחסכון.

הרגשתי פתאום מחנק ללא מנת החדשות היומית שלי והחלטתי ללכת לקניון לראות אם אוכל למצוא שם משהו חדש. אבל כאשר יצאתי לרחוב, לא הצלחתי להשיג שום מונית. לאחר שחקרתי את הנושא, ראיתי שכל המכוניות בכלל הפסיקו לנסוע. אבל זה היה הגיוני – לנסוע עם שני גלגלים פחות מהרגיל, זו באמת מלאכה קשה מאוד.

פתאום משהו דמוי רכב ארוך מאוד עבר לידי. הסתכלתי אחריו וראיתי סמלים של אליטליה – חברת התעופה האיטלקית. הבנתי אז שאני רואה מטוס שצמצמו לו שתי כנפיים, אבל הוא מנסה בכל זאת איכשהו להגיע לרומא. חשבתי שזה מאוד לא אופייני לחברות התעופה, במיוחד הסדירות – לעשות כל המאמצים ולהביא את האנשים ליעדם בכל מחיר – אבל החלטתי לא להיות מופתע והמשכתי להתקדם ברגל בכיוון יעדי.

כשהגעתי לקניון, ראיתי שהוא נראה שונה – לאחר ספירה קצרה, הבנתי שמה שתמיד היה בניין בן שלוש קומות, נהיה כעת נמוך בשתי קומות.

בפנים, האנשים התרוצצו בכל הכיוונים, לא יכולים להירגע שלא מצליחים למצוא חנויות של הקומה השנייה והשלישית. הנועזים במיוחד ניסו לעלות במדרגות אבל נתקעו בתקרה שחסמה מעבר מעלה. ראיתי אישה אחת רצה וצועקת, כי היא איבדה את התאומים שלה. באמצע הקניון, על שרפרף, ישב גבר ובעצב רב שאל את כל מי שעבר על ידו אם יסכימו לקחת אותו אליהם הביתה. עצרתי לידו להבין לפשר הבקשה המוזרה. ההסבר היה קצר: "כי אין לי יותר בית. בממשלה החליטו שצריך לחסוך בהוצאות עירוניות וביטלו שתי ערים. אני גרתי באשדוד, אבל היא חֻסּכָה. בבקשה קח אותי לביתך..."

רציתי לצחוק, אבל העניינים הפכו מטורפים יותר ויותר כאשר שתי כניסות נמחקו מן הקומה הראשונה של הקניון.

החלטתי לחזור הביתה. אבל בדרך לשם, גיליתי שמישהו החליט לחסוך על שתי רגליי היחידות. לא הייתה לי ברירה, אלא לזחול הביתה.
אשר לא היה במקומו – ביתי ובית השכן פשוט נמחקו מקיומם. לא נשאר אפילו רווח בין הבתים שהיו לצדדים, כאילו ביתי לא היה קיים מעולם.
רציתי להתעלף, אבל לא יכולתי לעצום את עיני כי לא הצלחתי למצוא את זוג העפעפיים שהיו לי.
הרגשתי ששנתיים האחרונות של חיי אוזלות במהירות...

* * *

בערוץ עשרים ושתיים סיימו את המהדורה המיוחדת שלהם, אך ברצועת הכיתוב התחתונה המשיכו לספר על החדשות החמות ביותר. לא ממש הסתכלתי על זה, אבל עצם הקיום של הפס התחתון איכשהו הרגיע אותי. הרמתי עיתון הבוקר – כרגיל, לא היה שום דבר מעניין או חדש בדף הראשון או השני שלו. הכל כרגיל, ובכל זאת...

תפסתי את עצמי חושב, "אני כאן". כאילו, אני חזרתי מאיזה מקום אחר. למה אני מרגיש כך? בדקתי את הזיכרון שלי. אחרי שחזרתי מילדות וימי הנוער, ניגשתי לתאי זיכרון של היום. הדבר האחרון שמצאתי שם, היה שהדס דיברה איתי. היא אמרה שהיא חושבת שעכשיו לא הזמן הנכון להביא ילדים לעולם – אין לנו בשביל זה כסף. אמרה ויצאה למטבח, משאירה את ההכרעה בנושא בידיי.

לא רצינו הרבה ילדים, שניים היה טוב. אבל כל שנה קרה משהו, שבגללו היינו דוחים את תחילתה של הגדלת המשפחה – פעם סיום לימודים, פעם עבודה חדשה. והפעם המשבר הכלכלי. עם הוצאות גידול ילדים כל כך גבוהות, אולי באמת כדאי שנחסוך ונחכה?

הסתכלתי שוב על הטלוויזיה, אחר-כך על העיתון וחשתי אי נוחות, כאילו משהו בראשי ניקר לי. ניסיתי להבין מה גרם לי להרגיש כך, אך לא הצלחתי. חשתי רק שאיני מוכן לדחות עוד את הרחבת המשפחה. זה לא הדבר הנכון לנסות לחסוך בו.

קראתי להדס ואמרתי: "יקירתי, אני לא יודע איך, אבל אנחנו נצליח לגדל ילדים. המשבר הכלכלי לא ישבור אותנו. אנחנו ננצח אותו."