|
| 6/2014
כוכב נופל
"תזכרי את הוא האור הכי גדול בחיי"
אתה תמיד אמרת שאני ואמא הם האנשים הכי חשובים בחייך. תמיד אמרת שאני הילדה הכי מבריקה שהכרת, כזו שתוכל לקטוף גם את הכוכב הכי רחוק.
תמיד אמרת שתהיה שם בשבילי, תמיד. באש ובמים, תתמוך ותחבק כשאפול.
תמיד אמרת...אבל לא קיימת.
ואיפה ההבטחות האלה עכשיו , עכשיו אחרי שקמת והלכת עם המזוודה הכחולה והגדולה שנשמעה בכל הבית כשסחבת אותה במדרגות.
הייתי קטנה אז , לא הבנתי הרבה. אמא אמרה שהלכת לטיול ובקרוב תחזור אבל, אם זה רק טיול למה היא בכתה?
היא המשיכה לבכות במשך ימים במיטה, צורחת לתוך הכרית עד שנרדמה. היא חשבה שלא שמעתי, אבל שמעתי.
לא הבנתי למה כולם מתלחשים סביבי ומרחמים עליי, כי אני לא צריכה שירחמו עליי - אני שמחה; אבא הלך לטיול והוא יחזור בקרוב אתם תראו.
אבל הוא אף פעם לא חזר.
כשגדלתי קצת דיברו עליך, המציאו סיפורים עלייך ועל אמא, סיפורים שכביכול התאהבת במישהי אחרת, צעירה יותר ויפה יותר. אבל איך זה הגיוני? הרי אתה אמרת, אמא היא האישה הכי יפה בעולם, ואני האמנתי לך וחשבתי שהיא גם.
אבל עכשיו כשהתבגרתי ויש לי משפחה משלי הבנתי למה עזבת. לא עזבת בגלל שהתאהבת או בגלל כל הסיפורים שסיפרו עלייך.
עזבת בגלל שלא יכולת לראות אותנו בוכות. בוכות בגללך, בגלל שהיית חולה ולא רצית להראות לנו את האבא החלש והמסכן שנהפכת להיות. רצית שנזכור אותך רק כחזק ואמיץ , שנזכור עד כמה אהבת אותנו יותר מחייך.
אבל יודע מה ? עדיין בכינו,ואני מבינה עכשיו למה.
אני תמיד אזכור אותך אבא, ואחכה לך כשתחזור עם המזוודה הכחולה והגדולה שלך שתרעיש כשתיכנס , אני אחכה לראות את החיוך הגדול שלך כשתצעק "חזרתי ".
בגלל שעכשיו..
"תזכור אתה הוא האור הכי הגדול בחיי".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Broken Arrow