וואו כמה זמן לא הייתי פה..יותר מידי.

להגיד לכם תאמת ? רק אכזבות היו לי ,מה שכול כך חלמתי עליו וציפתי לו פשוט התנפץ לי בפנים ..נסיתי להיות אופטימית,להגיד לעצמי תמיד "הכל לטובה" אבל עם הזמן שעובר אני פשוט מרגישה שזה רק מחמיר.

התאכזבתי מעצמי,מהאנשים סביבי,האנשים שבטחתי בהם והם פשוט הלכו דקרו לי סכין בגב ,השתנו ..אני כבר לא יודעת מי הם .

אני לא אוהבת לריב עם אנשים אבל כשזה כבר קורה אני חושבת המון זמן עם לתת להם עוד הזדמנות. אבל הפעם הפגיעה הייתה כואבת,עד כדי כך שמצאתי את עצמי בוכה..דבר שבחיים לא הייתי עושה.

בסופו של דבר סלחתי,הייתי הבנאדם הבוגר וסלחתי.אבל עדין יש חלק בי שפשוט לא מסכים להשלים עם ההחלטה הזו,לא מוכן לסמוך עליו כפי שהיה קודם.

אומרים שלכל החלטה יש השלכות,אבל אני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות אבל זה עדין כואב בפנים,בלב.

אבל כנראה זה משהו שאני אצטרך להשלים איתו,אבל היחס יהיה שונה ..אני לא אצליח לבטוח בו שוב כמו קודם,כל פעם שאני מסתכלת עליו זה אותו אדם אבל מה שהוא גורם לי להרגיש הוא שונה,מי שפעם שמחתי לראות עכשיו מעניק לי רק כאב,כאב שאני מקווה שיעבור יום אחד.

גם התקופה הדיכאונית הזאת של ימי הזיכרון רק מדכאת אותי יותר.

אבל אני לא אכנע,אנסה להמשיך ולא אתן לזה להשפיע עליי..לפחות אנסה.

אמרו לי פעם שכל אדם שנכנס לחייך נכנס מסיבה כולשהי,אז כנראה היסבה שהוא נכנס לחיי למרות שהייתה משמחת בהתחלה למעשה היא מכאיבה.

אבל..אני אמשיך לחייך,לצחוק,לחיות וככל שיותר כך טוב יותר.

כי גם לי מותר לשמוח לא? גם אם זה בלי סיבה,אני רוצה לשמוח בשביל עצמי בשביל ההרגשה הפנימית שלי ואני יודעת שאני אצליח להגיע לשאיפה הזו.

ובסופו של דבר,תאמת אני שמחה שמה שקרה קרה כי זה רק עזר להיראות את האנשים סביבי בצורה ברורה יותר ולראות מי הם באמת.זה פקח לי את העניים ואני יודעת שפעם הבאה לא תהיה כי אני פשוט לא אתן לזה לקרות.

ובנימה זו,לילה טוב וסו''פש טוב.