היא התיישבה על אדן החלון לבד, כשכוס בידה. תהיתי על מה היא חושבת האם היא עצובה ומאשימה את עצמה ? מצטערת שלא הגיע דקה קודם או חושבת על הריב השטותי שהיה אתמול בערב . עכשיו היא לבד אבל אני מאמין שהיא תתגבר,היא חזקה.
הלכתי במסדרון הבי''ח וזה גרם לי לתהות האם יש מאלכים ששומרים עלינו שם למעלה ? חייב להיות . 
אחרת מי היה מציל אותנו מכמעט תאונות ,כמעט דריסות ,כמעט הריגות. אין דבר כזה מזל וגם לא צירופי מקרים ,אם זה צריך לקרות זה יקרה 
אבל מה קורה לאנשים שהולכים ולא חוזרים ? בטח יש מקום שעליו הם הולכים עד שנשמתם נעלמת לגמרי ,נלחמים להם עם הרובים הקטנים כי הם מאמינים שזה לא צודק ,זה לא נכון . אבל אחר כך מניחים את הנשק ומשלימים שאולי זה לא צודק אבל זה קרה .
זה גורם לי לחשוב על כול המלחמות חסרות התכלית שתמיד מתחילות ולא מסתיימות באמת,רק על הדף . על כול האנשים שמתו לחינם כי מפקדם האמין שהם צודקים,המדינה צודקת.
כשאני אוסף את המעיל ומעביר את הכרטיס מחשבה אחרת עולה בראשי ,שהחיים הם מתנה. אתה לא יכול לדעת מתי ואיך דבר נורא יקרה אבל את צריך לחיות כאן ועכשיו ,לחייך,לצחוק ,לרוץ,להתאהב ולהאמין גם בדבר הפשוט והטיפשי הזה שנקרא חיים.