היה חופש כייפי במיוחד עם הבנות. היינו בטיול שלושה ימים באוהל, הן זרמו והיו פשוט מדהימות. זה עשה טוב לשלושתנו. החיבור התעמק והתעצם.

הייתה אווירה כייפית בין כול האנשים שהיו,כולם עזרו לכולם. יום למחרת חבוביז התקשרה להגיד שאני המודל שלה לאמהות. שאני כל כך טובה עם הבנות ואיזה דיאלוג מצוין יש לנו. ובכלל, שהיא לא זוכרת מתי הייתי כל כך רגועה, עם ההומור שלי, נינוחה. "אולי במזרח אני זוכרת אותך ככה אבל לא מאז".

ושוב. מגיעות להן הירידות. בלי שום שליטה. אבל עם הרבה סיבות.

לגדל את שתיהן לבד, לתמרן עם העבודה. ההורים שלי חזרו לדבר איתי אך שביקשתי היום מאבא שלי עזרה בהסעה של גוזלי מהגן חזרה הבייתה הוא אמר שזה מפריע לו לסדר היום. (הוא פנסיונר, בבית כל היום למעט קניות ורופאים). הבנתי שזו הדרך שלו להגיד שהוא לא ממש בעניין של לעזור לי. שהוא עוד כנראה כועס.

יש לי יכולת לעשות הכול לבד. לתקתק את הבית, להיות עם הילדות, להקדיש להן את הזמן שהן צריכות ובכייף, לתת מעצמי בעבודה. יכולות קיימות בי. אבל מה לגבי כוחות?

אני זוכרת שאחרי חודשיים שהאקס עזב את הבית והכרתי את מיש אז בשיחה הראשונה שלנו הוא סיפר לי ששנה שלמה הוא הסתובב כמו זומבי ועם גוש של תסכול, כעס ועצב בבטן. הוא לא הצליח לתפקד ורק אחרי שנה התחיל טיפטיפונת להתאושש. וזה לקח זמן. חברה אחרת שלי סיפרה לי שרק שנה וחצי אחרי שבעלה עזב את הבית היא התחילה לחזור לעצמה. והמטפלת שלי, היא כל הזמן מזכירה לי שסה"כ עברו 7 חודשים מאז ההחלטה להתגרש. שזה משבר אדיר בחיים וזה לוקח זמן להתאושש ושאני צריכה לתת לעצמי את הזמן.

ואני בראש מבינה ויודעת את זה. ועדיין כשיש לי ימים עצובים אז כאילו קשה לי עם זה שעצוב לי. כאילו דרדסי הילדה שבי רוצה שהכול יהיה קל וקליל וזורם שהכול יתסדר כאן ועכשיו. ועזבו אותי מקלישאות. בחייאת. רק לא קלישאות. אפילו הפוסט הקודם שלי הוא קלישאה אחת גדולה. בולשיט.

רוצה לתת איזו קפיצה קטנה קדימה לראות מה מחכה לי שם.

אז תגידו.

אם הייתם יכולים לבקש לעצמכם משאלה אחת קטנה.

איזו שתחפצו בה.

בלי שום עכבות.

מה הייתם מבקשים??