בלילות האחרונים אני חולמת הרבה. חלומות שגורמים לי אי נוחות.אני לא ממש זוכרת, זה לא סיוטים, רק שאני מתעוררת מהם בלילה בתחושה כזו ממש לא נעימה. ואני חולמת המון על האקס.

נדמה לי שחלמתי שיש לי רצון לגשש לחזור.

חלומות, כמובן, נגזרים מהמציאות. ולאחרונה אני חווה דברים חדשים מול האקס. משהו נרגע בו, משהו הוריד הילוך, משהו אחר.

חשבתי על זה שכשהיינו נשואים אז תמיד היה דיאלוג לא פתור על כך שהוא לא בא הבייתה יום בשבוע מוקדם. תמיד מגיע לפחות ב- 19.00. על כך שבחופש הגדול לא לקח חופשה איתנו או לחילופין בחול המועד סוכות אמר תמיד שחייב לעבוד וזה לא אפשרי עבורו לקחת חופש ארוך כל כך.

חשבתי על  כמה התנגד תמיד לטיפול. כמה ידע שהוא זקוק ליד מטפלת מכוונת. מכל סוג שהוא. אבל תמיד סרב בטענה שלא מאמין בזה. כשביקשתי להתגרש כעבור כמה ימים הוא רצה לחזור אליי. כמה ימים אחרי שהחליט שרוצה לחזור הבייתה, קיבל התקף חרדה. אני זוכרת שהרגשתי שדיי. אין לי אוויר יותר להכיל אותו. התחיל להגיד לי משפטים כמו 'אני מרגיש שאני חוזר לכלא'. זה אחרי שאמר שאני האישה של חייו ואיתי רוצה להזדקן. הוא לא הבין מה מעליב בזה. חשב שמתוקף היותנו חברים זה המקום להגיד הכול. הסתכלתי עליו אז בסלון- אמרתי לו שאם הייתי חושבת לבגוד בו לא הייתי משתפת אותו בהתלבטות כי הוא החבר שלי. יש דברים שאין מקום לומר אותם. אני והבית שלי הם לא כלא. ובעיקר, אם אתה אוהב אותי כמו שאתה אומר, תן לי ללכת. שחרר אותי. ומה שצריך לקרות יקרה. כמובן שהוא פרץ בבכי. אמר שהוא מצטער על מה שהעביר אותי בשנה וחצי האחרונות. הוא לא יודע מה יש לו.

לא הצלחתי להרגיש חמלה. הרגשתי שהוא פתטי. לא גברי. ילד קטן. שמגיע לי פי מליון מזה. שמגיע לי גבר שאוהב אותי ומוכן להלחם עליי. שאני שווה הרבה הרבה יותר מזה. וזה כמובן כאב. התחושה שעומד מולך הגבר שלך שוויתר. שלא נלחם. שבוכה במקום לטפל. שהולך במקום לתקן. באותה הנשימה אמר שלא התמסר בטיפול הזוגי, שלא היה שם עד הסוף. פלא שזה לא עזר לנו? (כמובן ששבוע אחרי פרץ הבכי אמר לי שלא הכול בגללו. שאני אשמה בבפרצי הבכי והכעס שלו.).

והנה, היום. הוא אבא שיוצא יותר מפעם בשבוע לפני 16.00 מהעבודה!! בחופשת סוכות לקח את כל החג חופש. ואתמול גם עידכן אותי בדרך עקיפה שהוא הולך לטיפול.

ואני מסתכלת על זה בתמהון. הייתכן? התעוררת? איפה היית כשהיינו יחד? אני לא יודעת אם זה מפריע לי, מעליב אותי, מפתיע אותי.

האם יכול להיות שהוא עובר שינוי? האם יכול להיות שהחמצנו משהו?

זה שיקוף מאוד חזק לכך שלא היה לו טוב בביחד (כאילו לא ידעתי את זה). הרי יכול היה לצאת מוקדם או לצאת לחופש אבל כנראה שזה לא היה משהו מהנה עבורו. לא היה לו טוב בביחד.

מה שעזר לי הרבה הייתה הידיעה שאני בתהליך ואילו הוא באותו מקום. כי הרי בכל השבעה חודשים האחרונים הוא התנהג בדיוק אותו דבר. בכעסים, בהתפרצויות, בצעקות וכו'.

זה מפתיע כי בתחיל השבוע כשדיברנו הוא נשמע עצוב ושאלתי מה קרה. הוא חייך וענה- ממתי אנחנו מדברים על דברים כאלה?

מה בעצם קורה כאן?

זה לגמרי הרואין. עושה לך חרא ואתה צריך את זה.

אני מתגעגעת? הכאב של הפרידה מתורגם לגעגוע? זה האגו שלי שבועט בכל הכוח? זו העובדת הסוציאלית שלי שמתעוררת לפעולה? זה הסקרנות שבי? עוד לא לגמרי שיחררתי אותו?

זה הכול ביחד. מתערבב לו אצלי בלב.

אני יודעת. אני קמתי ועזבתי. כי הבנתי שאין לי פרטנר. אין לי מישהו שרוצה אותי כל כך שמוכן להלחם עד זוב דם בזוגיות הזו. לא עזבתי כי הבנתי אז שאני לא אוהבת יותר (את זה הבנתי בדיעבד). לא קמתי כי בגדו בי (למרות שהיה משהו מאוד קרוב לזה).

קמתי ואספתי את עצמי כי הבנתי שאני ישנה לצד אדם שלא בטוח בי. שלא מעריך את מי שאני. שלא מעריך את המשפחה שהקמנו יחד. שלא רואה את מי שאני. שנותן לי תחושה שהבית זה מקום שלא טוב לו בו.

אז מצד אחד אני אומרת לעצמי- את אלופה. רצית יותר כי חשבת שמגיע לך יותר.

מצד שני. וויתרו עליי. ההחלטה שלי לחתוך סופית לא נפלה כרעם ביום בהיר. זו הייתה החלטה שהייתה צריכה להעשות ואפילו נעשתה בעבר אבל הפחדים הכריעו אותנו לחזור. אפילו כעבור זמן, אחרי סיפור הכלא. הוא הציע שנפרד ואחרי 3 חודשים נחליט אם זה לתמיד. ואני עוד רציתי להלחם. ולאט לאט אחרי שעזב את הבית כבר היה ברור לשנינו שזה לתמיד. שאין לחזור אחורה.

ובערוב הימים, הייתה תחושה שמנסה לגשש שוב הבייתה.

בעצם, מה שאני אומרת הוא שאני עוזבת ונעזבת בו זמנית.

מה זה אומר?

יש כאלה שיאמרו כלום. אני אומרת שזה המון.