הבנתי מה מעיק עליי כל כך בחודש האחרון.

אני בתחושה תמידית של לא מספיק. שלא לגמרי טובה עבור עצמי בשום מקום בעצם.

אני לא מספיק עם הילדות,

לא מספיק טובה בשביל ההורים,

לא מספיק טובה בעבודה,

ובכלל, לא מספיק טובה עם עצמי.

אני רצה ורצה ורצה ולא מגיעה לשום מקום. אני עכבר כלוא בכלוב עם גלגלת. כבר לא נשאר הרבה אוויר לנשום.

זו מין תחושה כזו שאני לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך. ככה לפחות אני מרגישה עם עצמי. ויש גם את הריקושטים מסביבי שכאילו מחזקים את מה שאני כבר מרגישה לבד.

השיחות של ההורים, מכתב שקיבלתי אתמול מהעבודה.

דיי. אני עייפה. באמת.

אני רוצה לנוח. אני רוצה להרגע. לא רוצה להרגיש את כל הלחץ הזה והמתח הזה והאחריות הזו שרובצת לי על הכתפיים.

רוצה להיות משוחררת וחופשייה בלי צריך ובלי חייבת ובלי מה יהיה ובלי ביקורת.

אני חושבת שבכיתי אתמול כמו שלא בכיתי הרבה זמן. מין בכי כזה של רחמים. בכי של כאב עמוק, פנימי כזה.

ישבתי בחדר המדרגות בעבודה ועישנתי סגריה, הדמעות זלגו בלי שליטה. ממש. וגם לא הרגשתי שאני רוצה לשלוט בהן. הרגשתי שהן מנקות אותי. וחשבתי לעצמי, למה? למה הייתי צריכה את כל זה? איפה טעיתי? מה עשיתי לא נכון שככה החיים שלי נראים היום? רחמים עצמיים. הכי שאפשר.

אני לא מוצאת מה עושה לי נעים.

אני לא מוצאת לעצמי זמן.

אני רוצה חיבוק. חזק. מועך.