איך זה שמתחיל להיות לי טוב אני מסבכת הכול.

קשה לי- זו האמת. קשה לי עם ההרגשה שאני מרגישה. קשה לי לחשוף. קשה לי לשלב. קשה לי מאוד עם הילדה הגדולה שלי. אני מרגישה שאבדה לה הסבלנות, האישיות הזורמת. היא כל הזמן מתוסכלת, בוכה, צועקת. קשה לראות לי לראות אותה ככה. קשה להעביר ככה את אחה"צ. לסיים ככה יום אחרי עבודה מאומצת. אני טרודה כלכלית איפשהו מאחורה בראש. 

ובתוך כל הסיבוך הזה בחיים שלי מגיע הבחור החדש ומערער אצלי איזה אי בטוח שבניתי לי בסערת החיים. ואני לא מצליחה להקליל פתאום. אני מסבכת. אני מרימה חומות הגנה שגורמים לי לחזור לדפוסים הרגילים שלי. אלו ששומרים עליי אבל בעצם לא מאפשרים לי להיות. פשוט להיות. להביא את עצמי כמו שאני.  אני לא רוצה שמה התחיל ביננו יגמר ואני גם לא מבינה למה אני חושבת על זה. זה הרי לא נאמר בשום צורה. אבל אני גם לא רוצה להיות בשום סוג של קשר כי אני פשוט מפחדת. אני מפחדת להביא עצמי כי אני לא יודעת איך עושים את זה. מה שנראה עבור אחרים קל כך ופשוט אצלי זו מיומנות שנרדמה כל כך מזמן.

כי מזמן לא הרגשתי. ומזמן לא חוויתי אינטימיות בסקס. ומזמן לא ראו אותי. ומזמן שכחתי מה אני אוהבת. ומזמן כבר שכחתי לשתף באמת.

קראתי היום ציטוט מתוך ספר של ליאו בוסקליה-

"ליצור קשר עם מישהו זה להתסכן במעורבות. להתגלות ולחשוף את רגשותיך זה להסתכן בחשיפת עצמיותך.לאהוב זה להתסכן שלא יאהבו אותך בתמורה.

האדם שאינו מסכן דבר , אינו מקבל דבר, אין לו דבר והוא הינו שום דבר. ייתכן והוא נמנע מסבל, כאב, צער, אבל הוא איננו למד, הוא איננו גדל. הוא איננו אוהב, הוא איננו חי. הוא עבד, כבול אל הבטחון, אסור על ידי הפחד. מפני שרק אדם שנכון לסכן, מבלי לדעת את התוצאה , הוא חופשי'.

ועכשיו אני מבינה למה אני מרגישה כלואה, כלואה בתוך עצמי. כלואה בתוך דפוסיי. כלואה בתוך גלגל. משום שאינני באמת רוצה להסתכן. לחשוף. להתגלות. להתערבב. קשה לי לגעת באמת במקומות הרקובים. אלה שקברתי היטב בתוך גופי. הפחד שיגלו את החלקים המורכבים שלי. 

יש לי מערכות יחסים אמיתיות. אך הן לא רבות והן תלויות במי שנמצא מולי. אני יודעת לדבר רגשות.יודעת לספר ולשתף. אבל גם יודעת לשמור את הקלפים קרוב קרוב ללב. 

ואולי.. אולי בכלל זה בכלל שאני לא יודעת.