להצטנף בפינה וללקק את הפצעים.

שהאקס מתקשר אליי אני מרגישה תיעוב. דחייה. אני לא שונאת אותו. אבל אני בהחלט לא סובלת אותו. הוא דוחה אותי. מגעיל אותי. והנה עוד רגע אני כבר בטוחה שהוא עובר לגור עם החברה שלו ואני לא אדישה לזה.

זה נכון להגיד שצריך לחיות את החיים. זה נכון להגיד שמי שלא מנסה בעצם לא חיי את החיים. וזה לא הבחור החדש שמרעיד את האדמה, זה מה שהוא מייצג. את העובדה שמערכת יחסים זו עבודה ובואו נאמר את האמת- עבודה פאקינג קשה ולפעמים מאוד לא מתגמלת ובמקרים טובים פחות, גם לא משתלמת.

להחליט לחלוק חיים עם מישהו זו רולטה רוסית.

חברה טובה טובה שלי, נשואה עם שלושה ילדים, צלצלה היום מגמגמת. פגשה מישהו חשוב ונחשב שמחזר אחרייה ומטריף לה את הלב. אין סקס. היא אומרת גם שלא יהיה אבל מי כמוני מבינה ויודעת שבגידה היא לא רק מין. במהלך הנישואים שלי שני גברים הצליחו לבלבל אותי , לגעת בי, להטריף אותי. עם אחד מהם עשיתי פרוייקט בעין גדי, חודש וחצי מחוץ לבית. היו לי את כל התנאים לבגוד ולא הייתי מסוגלת. אבל עצם זה שאת חושקת במישהו, מפנטזת עליו.

בת דודה שלי נשואה פלוס ארבע, זוג הכי מושלם מבחוץ. שיתפה אותי שהם עמדו להתגרש אבל חזרו בהם בגלל הפחדים ובגלל הילדים.

ומולי יושב גבר רווק בן 34 ושואל אותי האם ילדים לא אמורים לחזק משפחה? לחזק זוגיות? שאלה תמימה כל כך באופן החיובי.

אז איך. איך אחרי שחווית פציעות ואת עוד מלקקת את השאריות, את אמורה להאמין שזה עוד אפשרי?

החיים גם ככה קשים. לא באופן מתבכיין אלא באמת. זה מרוץ אחרי מימוש בעבודה וכסף ודאגה לילדים. סוג של השרדות. את רוצה להאמין שיש לך מקום אחד בטוח וזה הבית שלך. אבל גם שם אין בטחון מלא, אין וודאות מוחלטת.

הדתיים אומרים- אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים. ואני אומרת- אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו בלבד.

ברגע שאתה מבין שיש לך את עצמך באופן הכי עמוק, אז אתה יכול לשרוד וזמן הפציעות מתקצר.

אהבה התאהבות, רגש התרגשות, מין מיניות, לבד בדידות.

תסתכל עמוק עמוק פנימה- לתוך עצמך.

תשקם, תשתקם. תאהב תתאבן. תיקח ותיתן.