אחרי 11 שעות עבודה, מתוכם הרצאתי 3 שעות מול 20 אנשים. נסעתי הבייתה, להתקלח ולהוריד מעליי את היום המאוד עמוס שהיה לי.

מלוות אותי כמה שאלות מהותיות בשבוע האחרון. שאלות שהתשובות עליהן משמעותיות בעבורי.

מה זה זוגיות טובה? האם קיימת בכלל בעיניי זוגיות כזו? האם זוגיות ארוכת טווח יכולה להיות מספקת וטובה? מדוע אני מתעכבת עם חוזה הגירושים שלנו? מדוע חזרתי בי בכמה סעיפים? האם מתוך דאגה אמיתית לבנותיי ולי או מנסיבות אחרות?

כמובן שכל מה שקרה בשבוע שעבר רק חידד יותר את משמעות השאלות. כמובן שזה מה שבחרתי לראות סביבי ומתוך זה מה שבחרתי לספר לעצמי.

בתוך כל השאלות האלו אני מבינה כמה אני לומדת ללכת מחדש. אני חוזרת להכיר גברים וחוזרת מחדש למציאות שבה גברים לומדים להכיר אותי. ואני עדיין לא מכירה את עצמי לגמרי. אני לא מדברת על מציאות שבה יש חוקים של עשה ואל תעשה. של משחקים בין גברים לנשים. אני מדברת בעצם על מקום אמיתי וכן. את מי הם הגברברים שמולי פוגשים? איזו דרדסית? אם לא אבין את זה, אזמן לעצמי תמיד את אותם הגברים. בקלות אמצא את עצמי בזוגיות פרק ב' זהה במקומות שלה לזוגיות פרק א'. כי בזוגיות יש 50-50. ואם לא אלמד את ה- 50 שלי.. מה הטעם לכל המסע הזה??

אז אחרי המקלחת הרותחת, נסעתי למטפלת שלי. לשעה הזו שהיא שלי בלבד.

כל כך הרבה דברים עלו. הכול היה נשמע מאוד כאוטי. על מרבית השאלות שלה לא ידעתי לענות וגם לא היה לי כח. ופתאום היא אמרה משהו, משפט אחד, שלחץ לי על כל הכפתורים וכשהיא סיימה לומר אותו פשוט פרצתי בבכי. היא אמרה בדיוק, אבל בדיוק את מה שחשבתי כשנסעתי אליה. היא הגדירה את זה כל כך מדויק. שזה כאב לשמוע את זה.

כמו השיר של ורד מוסינזון, חתולים, אנשים תופסים אותי חזקה בהרבה יותר ממה שאני באמת. כמו החתול שקופץ מקומה גבוהה ונוחת על הרגליים כאילו כלום לא קרה, מתנער, משחק אותה הכול פיין, וממשיך. אבל בעצם כל פעם מחדש הוא נשבר לרסיסים ואף אחד לא רואה.

וכשנסעתי אליה חשבתי איך מבחוץ אני נראית כזו נמרה. הכול קטן עליי. אני יודעת לדבר, חדה, חריפה, בעלת כושר שכנוע. אבל בפנים בפנים מסתתר לו גור חתולים קטנטן, מפוחד לפעמים. שמת שיעשו לו נעים בצוואר והוא יגרגר בפינוק של חתלתולים.

ומעטים האנשים, אם בכלל, שיודעים את זה ורואים את זה. כולם מסביב רואים את דרדסית הבולדוזר. אפילו צחצח, בבוקר של שבת שרצה שאלך. היה מופתע מהתגובה. לא התרסקתי שם על השטיח או שיתפתי שנפגעתי. שיחקתי שהכול בסדר, לקחתי את הדברים וזרמתי לסרט עם עצמי.

זה מבלבל אפילו אותי.

ומלבד זאת, הבנתי אתמול שאני מפחדת מהסוף שהגענו אליו. שהנה עוד מעט נחתום על החוזה וזהו. זה הסימן הסימבולי לכך שאני באמת לבד. לבד כלכלית. לבד בלי בן זוג. מצחיק לחשוב על זה שהרי כבר 8 חודשים אני לבד. ועוד בזוגיות שלי הייתי הרבה יותר זמן לבד.

אבל הידיעה שהחתימה על החוזה סוגרת ביננו באמת הכול. אחרי שהכול חתום וסגור אי אפשר לפתוח מחדש את החוזה. זה מפחיד. זה 4 דפים שהולכים בהמון מובנים להכתיב איך חיי יראו ב- 18 שנים הקרובות!! ואני יודעת להגיד בקול- שכמה שחיכיתי לרגע הזה  אני גם מפחדת ממנו.

אמרתי לעצמי את האמת הלא פשוטה. ועם הקושי והפחד עכשיו שאני יודעת מאיזה מקום אני מגיעה אני גם מבינה שאין לי על מה להלחם. כי זה לא העוד 500 ש"ח יותר או פחות זה הפחדים שלי. והם לא שווים שום מלחמה או התעכבות. אני צריכה לחבק אותם ולהאמין בעצמי ולהמשיך בדרך שיצאתי אלייה שבסופה אני משחררת אותו מהחיים שלי. ולא חשוב אם יצמיד את המזונות למדד או לא ולא חשוב אם ישלם הרבה פחות שהילדות יגיעו לגיל 18.

להבין מאיזה מקום את מגיעה חוסך הרבה אנרגיות מיותרות. ואני לא רוצה להלחם לא כי אני איזו יפת נפש קורבנית שמוכנה לוותר על הכול רק בשביל שקט נפשי. אלא כי אני מוכנה להלחם על הדברים החשובים באמת, על ערכים חשובים באמת. ולא ממקום של אגו או של פחדים כי גם אם אשיג את שארצה מתוך מקום של פחדים ואגו-
הפחד תמיד ישאיר תחושת רעב כי אין לו שובע. הוא מתעתע, מבלבל, הוא מיותר בשבלב הזה.

שלום נעורים, להתראות אהבה.