מסיבת חנוכה בגן. קמנו נרגשות מאוד. לקחנו את הקטנה לגן שלה, הלכנו לקפה שלי, אני הפוך קטן בלי קצף והיא שוקו בשקית ורוגלאך.

לא דיברתי איתו, לא בדקתי כהרגלי אם מגיע למסיבה, לא אמרתי כלום לילדה. הייתי מתוחה ואפילו לא הבנתי עד כמה. מין תחושה פנימית שאנחנו הזוג הגרוש היחיד בגן ובטח מי שיודע יסתכל ויבחן. וכמובן שזה דיאלוג שמתקיים בראש שלי בלי קשר למציאות. כולם באים לחגוג עם ילדיהם- מדוע שיתעסקו בנו?

הגענו, תפסנו מקומות. היא לפניי מתיישבת ומבקשת שאשב מאחוריה. עשרים דקות אח"כ הוא מגיע. המסיבה התחילה, שירי חנוכה, הילדים כולם רוקדים ושרים ולי יש גוש שמת לצאת החוצה. אני חונקת את הדמעות חזק חזק שלא תברח לה איזה אחת על הלחי ואחריה יבוא המבול.

ואז הרגשתי שאני חנוקה מידי. יצאתי רגע החוצה, מסביב למבנה איפה שאף אחד לא רואה. ופרצתי בבכי. הוצאתי את כל המתח, ההתרגשות, העצבות אל מול זוגות זוגות של הורים. על מה היה אם היינו יחד במסיבה הזו. על המבטים שובי הלב של הילדה שלי, מתרגשת מלראות את אמא וגם את אבא. זה היה קשה מידי מלהכיל. כואב מידי. פרקתי קצת, ניגבתי פנים, לקחתי נשימה וחזרתי חזרה פנימה.

הרגשתי שהתפרקתי. יכולתי לחייך לא בזיוף ולהנות באמת מהמסיבה ומהילדה המופלאה שלי.

היא כל הזמן בראש שלי הילדה הזו. אני מלאת כאב על שפירקנו לה משפחה. על שהיא לא תזכה בחיים האלה שלה לחיות עם אבא ואמא שלה באותו הבית. וזה לא משנה במאומה שייתכן והחוויה הזו כואבת בעבורי הרבה יותר מלה כי הרי היא לא באמת הכירה מציאות אחרת אז השבר אולי הוא פחות עבורה.

אבל אני יודעת מה רציתי לתת לה ולאחותה. אני יודעת איזה חלומות היו לי עבור המשפחה שלי. היו לי חלומות של משפחה והיום החלום התחלף לו למשהו אחר. אולי לא טוב יותר או פחות. אבל זה לא מה שדמיינתי.

קשה לי לראות אותו, להסתכל עליו, להיות לידו. אני לא יכולה. אני מבינה שיש לי עוד הרבה בלב. גם כעס זה רגש, גם עלבון זה רגש. אני עדיין מרגישה שעוד לא התנקתי לגמרי. אני רציתי שיהיה אחרת ולא היה לי פרטנר. אני רציתי להלחם על המשפחה שלי והוא וויתר. אני הייתי מוכנה לעשות הכול והמחיר היה יקר. יקר מאוד. אני יודעת שגם הוא בטוח שעשה את כל מה שהיה יכול. אולי יכול היה להיות אחרת? אני יודעת שלא וזה לא מפחית במאומה את עוצמות הכאב והאבל. אני רוצה להתכרבל מתחת לשמיכה. רוצה לישון ולישון ולקרוא ולשקוע לתוך רחמים עצמיים. רוצה להתכנס ולחבק את עצמי. לנחם את עצמי. לכאוב את הכאב הזה עד הסוף. אי אפשר להסביר את זה במילים אבל זה כאב חזק בגוף, בבפנים שלו. כמו כאב פיזי.

אני מרגישה שלמרות שנגעתי והצפתי, גם סיפרתי לעצמי שהכול בסדר כשבעצם הפעלתי מנגנון הגנה שעזר לי לשרוד את החודשים הראשונים. שאני מנסה להזכר איך הייתי בשלושה חודשים הראשונים אחרי שעזב את הבית אני לא מצליחה להזכר בכלום. הכול נמחק לי. הכול.

זוכרת רק את הפעולות. לקום בבוקר, לארגן את הילדות, ללכת לעבודה ולבהות 6 שעות, לאסוף את הילדות, להעביר אחה"צ איכשהו, מקלחות ולישון וחוזר חלילה. לא זוכרת רגשות, לא זוכרת את עצמי, לא זוכרת כלום.

הנה שמונה חודשים עברו להם. ואת חושבת שאת חזקה ועם הפנים קדימה וזה יכול לבוא שוב משום מקום. לצוף חזרה. להכאיב שוב.

ואני רוצה לדבר ואני לא מצליחה. לא מצליחה למצוא את עצמי מתקשרת ומדברת. מסבירה את מה שעל הלב. אי אפשר להסביר את זה, ואי אפשר להבין את זה אלא אם כן חווית את זה.

שוב התחושה שאני מוקפת באנשים שאוהבים אותי אבל מרגישה לבד.

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. מוכרחה להפסיק לנגן.