הלב התרחב לי היום עד אפס מקום. כל הרבה אהבה ונשיקות וחיבוקים. כל כך הרבה קלילות והומור. כל כך הרבה קבלה. זה היה פשוט מרגש!

הרגעים הקטנים האלה,האהבה הבלתי תלויה שהילדות מעניקות לי. היכולת המדהימה שלהן לתת לי כל כך הרבה. הדרך הכל כך מיוחדת שלהן להראות את ההערכה שלהן כלפיי. הדיאלוג הפתוח הזה. השאלות המדהימות שהן שואלות אותי. 

הגדולה שלי ביקשה כבר כמה וכמה פעמים שאכנס לבית של אבא לראות את המיטות החדשות. שואלת שוב ושוב- למה את מחכה בחוץ? אולי תכנסי..

אז למרות השישי המורכב רגשית והכעסים מצידו הוא סימס בשאלה אם אוכל לבוא לאסוף אותן במקום שהוא יביא ועניתי שבכיף. שאלתי אם הוא לבד ואם אוכל להכנס והוא ענה שאין בעיה. והיה כל כך נוח וכל כך טיבעי. הן הופתעו שנכנסתי. והראו לי בהתרגשות את המיטות ומצעי הלבבות הוורודים. הראו לי את החנוכיה המדהימה שעשו איתו בשבת. ישבתי בסלון, החלפנו ביננו מילים, הילדות התרוצצו. זה היה רגע מוצלח במיוחד. רגע שאני חושבת שגם שיחרר מאוד את הגדולה. זה היה נכון עבור כולנו.

זה היה נכון גם לי לראות שגם בתוך קושי רגשי, גם ברגעים הנמוכים עם עצמי אפשר גם להתנהל אחרת. החיים ממשיכים וזה באמת יותר חזק מהכול. 

וכלום לא מעיד על כלום. כלומר- אם רע אז רע עכשיו וזה לא חייב להכיל על הכול ממש כמו שאם מתקיים רגע טוב ז יש להתייחס לרגע עצמו וזהו.

קצת יין ששתיתי הערב מביא אותי שוב לכתוב קצת פילוספיות משומשות פלוס.

לשבוע טוב ורגעים מוצלחים,

דרדסי.