השנה האזרחית מסתיימת. נתקפתי מצברוח כזה כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר.

יום חופש היה לי היום. יום כייף עם הגדולה. בערב באו כל המשפחה להדלקת נרות וסופגניות. אני חשה מין ריקנות כזו. עוד חצי שעה האקס אמור לצלצל לדבר על הפרטים האחרונים בחוזה. אחרי ששבוע שעבר היה בדכאון,כך סיפר, יום ראשון שוחחנו בטלפון ובהתקף אמפטי אמר לי כמה הוא שמח לפעמים שאני האמא של הילדות שלו, שיש דברים שהן לא יכולות לקבל ממנו כי פשוט אין לו את זה ואילו אצלי זה קיים. אני אוטיסט חברתי. 

שנה שעברה עבר עליי סילבסטר מהגהינום. היינו בברוגז ארוך מידי, בכאסח רציני מאוד. הוא יצא בערב ואני נשארתי לבד, הילדות היו אצל ההורים שלי. בערב הזה חיטטתי לו במחשב ומצאתי את ההתכתבות שלו שהבהירה לי באופן כל כך ברור וכואב שמה שיש ביננו זה הרקבון של הימים היפים שידענו פעם.

אני מרגישה שאני עדיין מושפעת לפעמים מהדברים הקטנים והחיצוניים. מהערות של אנשים סביבי. מילה טובה יכולה להרים אותי ומילה לא במקום להוריד אותי. כשזה קורה לי אני מבינה כמה אני רחוקה מעצמי עד כדי כך שמילים מוציאות אותי מאיזון פנימי.

הגיעה לי הצעת עבודה קטנה ככה מהצד שיכולה להכניס לי כסף, הכרתי בחור חמוד ממש שעושה לי מעניין ונעים בבטן. דברים זזים קדימה ואני מאפשרת להם לקרות.

אולי זו הזדמנות טובה בעבורי להסתכל על השנה שעברה עליי ולומר לעצמי כמה מילים טובות. לתרגל את מה שכל כך קשה לי בו - הערכה עצמית.

הצלחתי לשנות את דפוסי השיחה ביני לבין האקס.

הפסקתי לפחד ממנו.

התחלתי להבין ולהאמין שגם בי קיים כוח מולו.

אני מסתדרת נפלא עם שתי הבנות לגמרי לבד למרות הקושי בחד הוריות.

אני כמעט ולא מתנהלת מתוך רגשות אשמה מולן וכשאני עושה זאת, אני ערה לכך.

הצלחתי להתאושש ולחזור לתפקד ואפילו להצליח בעבודה.

מצאתי מה עושה לי נעים.

למדתי להיות בעצב. זה הרבה פחות מבהיל אותי.

אני לא מרחמת על עצמי כשאני בוכה.

אני מתעמתת עם הפחדים שלי.הפכתי להיות בן אדם, אישה, חברה, אמא רכה הרבה יותר.

אני לומדת להראות חולשה ומצליחה בזה יותר ויותר.

אני מוותרת לעצמי בימים שאני מפשלת. משתדלת לא לבקר את עצמי.

למדתי לשאול את עצמי האם מה שקורה נכון לי או מתאים לי או נעים לי. 

למדתי לא להשאר במקומות שלא עושים לי נעים.

הכרתי לא מעט גברים בשמונה החודשים האחרונים והצלחתי לייצר פתיחות בכל המובנים מאוד מהר.

אני נהנית יותר ויותר מהלבד שלי.

למדתי ליפול ואחר כך לקום.

למדתי שהתרסקות היא לא מתמשכת.

שהכול תלוי בי ובאיך שאבחר לראות את הדברים ולפעול.

גיליתי שיש יותר נמוך מנמוך. גיליתי צלילות גדולות.

הבנתי שיש לי את עצמי. באמת את עצמי. וזה מלמד אותי להיות פחות תלויה באחרים.

למדתי שאני עדיין טועה וחוטאת בכל הדברים שחשבתי שאני יודעת על עצמי (ע"ע כל הכתוב מעלה :) )

ושיש תמיד את מחר.

גם אם היום היה מזעזע.

כמו הרגע הזה, למשל.