45 דקות דיברנו בטלפון. כינויי חיבה של פעם קראת לי,כולך במצברוח טוב.

הקשבתי לך. לכל מילה ומילה שיצאה ממך. לכל ניואנס קטן בקול, לכל משפט שהורכב מאינסוף מילים שלרגעים נשמעו כמו גיבוב מעייף.

משפטים קבועים שכטוב לך, משפטים קבועים שרע לך.

לראשונה הצלחנו לנהל שיחה כל כך ארוכה בנינוחות, כשניסית לקחת את השיחה אלינו, לנוסטלגיה, לחברות שהייתה ביננו, למקומות רגשיים- עצרתי.

לא היה בי רצון ללכת למקומות האלה. זה לקח אותי לכיוונים שלא התאים לי בכלל להכנס אליהם.

הקשבתי לך, לטון שלך, לבחירת המילים שלך,  יכולתי להקשיב באמת מבלי לשאול - מה זה אומר עלינו? עליי? עליך? להקשיב טוטאלית מבלי להיות עסוקה חוץ מבמילים עצמן.

שמחתי על השיחה. בטח כי זה עדיף מלריב ולהתווכח. בטח כי מה שרציתי מהחוזה קיבלתי והכול בנועם. שמחתי כי הייתי כל כך שלמה עם עצמי על הדרך שבה התנהלתי מולך כל החודשים האלה. אני שלמה עם כל מה שעשיתי ואמרתי. גאה בעצמי ששמרתי על הערכים שלי , שידעתי לנתב גם כשהרוח הייתה סוערת במיוחד.

ושמחתי באמת כי כשיכולתי באמת להקשיב לך הבנתי כמה אתה ואני נמצאים במקומות שונים כל כך. כמה כלום לא מחבר ביננו יותר. כמה השתנינו וכמה ברור שאין במה להאחז יותר.

רגע אחר. רגע שבו השיחה הטובה מאפשרת לי לא לכאוב על מה שאיננו כבר אלא לשמוח על מי שהפכתי להיות.