כל אמא מכירה את זה מצוין. רגשות אשמה. גאון מי שימציא תרופה שתשתיק את זה.

רגשות האשמה מכלים כל חלקה טובה בגוף שלי.

גדלתי בבית שבו הכול התנהל על רגשות אשמה. אמא שלי גידלה אותנו הבנות בבית על ברכי רגשות האשמה. היא לא פולניה אבל היא מתחרה מצוינת לעדה.

והנה אני אמא, לא מנהלת עם הילדות שיח שמפתח אשמה אבל לגמרי מתנהלת מהמקום הזה.

ברגע שטוב לי יש לי רגשות אשמה. אני ממדרת את ההורים שלי מהחיים הפרטיים שלי. הם לא יודעים כלום על תהליך הגירושים, לא יודעים עם מי אני יוצאת ואם בכלל. לא מתוך כוונות רעות הפרגון שלהם תמיד מייצר אצלי אשמה.

בסילבסטר ישנו אצלם בבית. כשיצאתי הקטנה עוד הייתה ערה. אחרי שעה שצילצלתי לבדוק אם נרדמה ולאבא שלי היה דחוף לספר שהיא ישבה המון זמן ליד הדלת, מחכה לי. היום אמא שלי באה לקפה אחה"צ ושאלה ככה באגביות אם עכשיו בסופהעונה אני מתכוונת לקנות לקטנה בגדים. שאלתי למה. ענתה לי בפשטות שאין לה בגדים יפים (!). כשיצאתי פעם והם עשו לי בייביסטר, יצאתי כולי נרגשת וחגיגית ואבא שלי זרק לי שנייה לפני- אל תעשי שטויות, את עדיין אישה נשואה.

כשהם אצלי ויש התקפי בכי וזעם, הם מחליפים בינהם מבטים שאי אפשר לפספס ולמחרת אני כבר מקבלת ניתוח מצב להשפעת הגירושים על הבנות.

אני רואה שהבת הגדולה שלי מצליחה להפעיל אותי ריגשית חזק מאוד. ונגמר לי האוויר, היכולת להכיל.

לפעמים פשוט אין לי סבלנות. לא לשמוע אותן בוכות בלי סיבה. לא להתווכח. לא להאיץ בבוקר. לא לרצות. ואז אני מרגישה אשמה על זה שאני לא מספיק סבלנית וסובלנית. שהגדולה אומרת לי שקשים לה המעברים מבית לבית, אני מרגישה אשמה. כשאני יוצאת והם עם בייביסטיר אני מרגישה אשמה. כשאני לא רואה אותן כל יום אני מרגישה אשמה. כשאני כועסת. כשאני מתעצבנת. 

אני חייבת לטפל בזה. זה פשוט מעיק. מעיק עליי.