שטיח גדול וחדש לסלון, כמה כריות גדולות לספה האפורה שלי עציצים גדולים וזר נרקיסים. לדירה שלי יש היום תחושה של בית. בית חם. בית של משפחה. זה לא הרגיש ככה עד עכשיו. הדירה הייתה נראית מוזנחת, לא מזמינה. חפצים שאינם קשורים זה לזה. אין אווירת חמימות. ופתאום. פתאום נהיה בית.

וכמה כריות ועציצים הכניסו בי עצבות. הציפו בי פחדים. אידיוטי? אולי. אבל ממשי. ממשי לגמרי.

הבית הזה היום, הוא הבית שלי. שלי ורק שלי. לבד. העיצוב בו שלי. האווירה בו היא האווירה שאני יצרתי. והוא שלי כי אני חיה בו לבד עם שתי בנותיי.

תחושת הבית הציפה בי את העצבות על הבית שהיה ואיננו. מוזר להשאר בדירה שחיית בה עם גבר שהוא אבי ילדייך. גבר שהיה משמעותי בחייך. חוץ ממאתיים ספרים וכמה בגדים הוא לא לקח איתו כמעט כלום. נפרדנו  ונשארתי לגור באותה הדירה. זה הרגיש אז ומרגיש היום נכון. להשאר לגור כאן. ליד המשפחה שלי. לא לייצר טלטלה נוספת עבורי ועבור הבנות. הוא עזב אבל הבית כמעט ולא השתנה. כל כך הרבה זמן רציתי ותמיד היה התירוץ שאין מספיק כסף. אבל זה לא בית שהרגשתי כייף לארח בו. ופתאום בער בי המקום. אחרי חברים שהיו כאן ודיברו על הבית. אחרי שג' הגיע לכאן השבוע ואמר שהבית קר. שלא עושה חשק להוריד אפילו נעליים ולהרגיש בבית.

תוך כדי הנקיונות אתמול בלילה, שלחתי אסמס. רציתי שיבוא לישון איתי. רציתי חיבוק במיטה הגדולה. רציתי חיבוק שומר. 

הוא לא יכל אתמול אבל היום, לקחתי לי יום חופש. ובצהריים הגיע אליי. התפעל כל כך מהבית. ישבנו בסלון לראות סרט. אכלנו מהמרק שהכנתי. ג'. שלא יודע את ההיסטוריה של הבית ועכשיו הוא חלק מההווה בבית הזה. הווה חדש שלא קשור במאומה לגבר שגר פה פעם.

כריות ועציצים חדשים שמשקפים התחלה חדשה שלא קשורה לאקס. שאין בהם שום זכרון. שהם התחלה של זכרונות חדשים שלא קשורים לחיים הקודמים שלי.