ראיתי אותה הולכת סהרורית. המבט של היה מהורהר אולי מעורער.

היא סחבה איתה תיק קטן אך נראתה מהלכת כאילו וסוחבת תיק ענק על גבה.

כפופה, שפופה כמעט שקופה.

אך אי אפשר היה לפספס את העיניים העגולות הכחולות שלה. כחול מיוחד כזה, שבזכותו לא הפכה באמת לשקופה.

מבט פתוח, כזה שרוצה להספיק הכול אבל התעייף קצת.

חיוך מרופרף. בזווית הפה. קצת מתאמץ. כאילו רוצה לשכנע אותה שאחרי הכול ולמרות הכול, לא באמת הכול רע.

ניסיתי לקרוא לה והיא לא שמעה אותי.

צעקתי ממש חזק, היא לא הסתובבה אליי. 

המשיכה ללכת בדרכה. אולי בורחת ממשהו? אולי בורחת מעצמה.

מעצמה רוצה לברוח. כי לא התיק שהיה לה כבד אלא הבפנים של הנפש.

הבמפרים של החיים שלה. זה תמיד לעלות מהר מידי עליהם לחטוף מכה ולרדת בבום.

אך הפעם לחשה לי, הפעם זה לא כך.

הפעם אני בוחרת בנתיב אחר. היא לחשה כל כך חלש כאילו ולא האמינה למילותיה שלה. כאילו פחדה שלהגיד בקול זה להתחייב למילים של עצמה.

לא הספקתי לחבק אותה. לחבק אותה חזק חזק כמו שרציתי. 

לא הספקתי לומר לה שהיא גדולה מהחיים עצמם. שהיא עצמה החיים. 

שהיא המיים והרוח והאש. שיש בה הכול מהכול.

ובעצם, בעצם גם ידעתי שגם אם אומר היא לא תאמין.

מילמלתי לעצמי כשהתרחקה לבלי שוב.

שאני יודעת. אני יודעת שהיא תגיע.

אני לא יודעת לאן.

אבל זה לא מה שחשוב.

מה שחשוב זה שהיא בוחרת ללכת. שהיא צועדת. בבורות, בסבך, היא יוצאת וממשיכה. היא בשלולית ובחולות, היא בזריחות ובשקיעות.

והיא לא עוצרת.

וכמה אני מעריצה אותה על זה. כמה אני מעריצה אותה על האומץ שלה.

אני אוהבת אותך.

באמת אוהבת.