אני מסתובבת בתחושה מוזרה. המטפלת שלי אמרה לי בשבוע שעבר ששנה זה זמן סביר להתחיל לשקם את ההריסות. שאחרי שנה זה זמן שאפשר להפסיק לדבר עליו במונחים של 'זה עוד טרי'.

הנה, עוד מעט עוברת שנה מאז שנפרדנו רשמית. החיים שלי ברמת אובדן הקשר איתו הם הרבה פחות טראומתיים. כבר פחות קשה לי העובדה שהוא לא בחיים שלי. כבר לא מתקיים בי אבל על מה שיכול היה להיות. על מה שהיה. על מה שכבר לא יהיה. אפילו המשפחה כמו שהיא היום זה מקום שאני הרבה יותר שלמה בו ואיתו.

הרגשתי כאילו היא נתנה לי דדליין. עד עכשיו רק שמעתי סביבי שכל מה שאני מרגישה זה לגיטימי כי זה מאוד טרי. ובכל זאת מדובר בחבילה שהכרתי 11 שנים שהם שליש מחיי ולוקח זמן. אז מה עכשיו? מה אחרי שעוברת שנה? אובדת לה הלגיטימציה להרגיש קושי? אני כבר מצופה להמשיך הלאה בחיי? אני אמורה כבר להתחיל לבנות את פרק ב' ולחוות הרבה פחות קושי?

כי האמת? אני עוד לא שם. כבר לא מתאבלת על הפרוד. כבר לא כואבת את פירוק המשפחה. כבר לא מרגישה החמצה על מה יכול היה להיות.

אך יחד עם זאת. יש בי ימים לא מועטים של דכדוך. של סימני שאלה. ישנם הפחדים הקטנטנים. ישנן תהיות.

יש הרבה מהסוג של- מה יהיה. יש ימים שאני שוכחת את המשקפיים הוורודים שלי איפשהוא. לא זוכרת לחבוש אותם.

ימים שזוכרת למה יצאתי למסע. לא יודעת מה יהיה. ימים שאני עורגת להרגיש. להתאהב. להיות נאהבת.

ימים שאני משוועת למלא איזה חור. ימים שבהם אני לא מספיקה לעצמי. גם אם העולם שלי מלא לכאורה. גם אם הכול נראה טוב לכאורה מבחוץ.

אני בבפנים שלי לא לגמרי מרגישה כך.

ואני קצת מתבאסת על עצמי. למה אני צריכה לחכות לגבר שיבוא וירומם את מצב רוחי. כשהייתי עם כל אחד מהגברים מאז הפרידה, מצבהרוח התרומם פלאים. החור התמלא לו במשהו. גם אם זמני.

אני לוקחת נשימה עמוקה עמוקה.