סיפרתי לגדולה שלי הערב במקלחת שאבא יבוא איתה ועם הקטנה בשלישי בבוקר כדי שיתחפשו אצלי. ואבא ישאר כאן? שאלה. עניתי שכן, בהיסח הדעת. לרגע הבנתי שהיא מתכוונת האם יישאר כאן להתחפש. ואז אמרה- אהה..יופי. הרבה זמן לא ראיתי אתכם ביחד. (והיא רק בת ארבע וקצת!).

כמה דקות הוא מצלצל להגיד לילה טוב (אחרי כמעט שבוע שהיו אצלי ולא דיבר איתן). סיפרתי לו והוא מיד אמר- דרדסי, הילדה בטח מתכוונת אם אני נשאר לתמיד. מהרתי לתקן את הטעות והדמעות שלה החלו לזלוג. 'אבל אני רוצה שאת ואבא תגורו ביחד. כמו פעם. למה אתם לא יכולים לגור ביחד באותו הבית?'

זה כאב. לא חרט לי בנשמה. אבל כאב לי. ממש באיזור של הלב. מוצאת שעונה לה את אותן התשובות, באמונה שלמה ובהמון אמפטיה. אני מבינה אותה. היא רוצה אבאמא באותו בית. היא רוצה את מה שהיה כאן פעם. 

אלוהים או איזה כוח עליון. אני צריכה לדעת שהילדות שלי יהיו בסדר. צריכה שתאמר לי שאין טעם לחוש אשמה. צריכה שתזכיר לי למה,למה ושוב למה. 

אמונה. פנימית. עמוקה. מושרשת. כזו שתיתן לי את האמונה והכוח להמשיך להאמין במה שבחרתי. גם אם הילדות משלמות את מחיר הבחירה. גם תוך הידיעה שהיו משלמות את מחיר ההשארות. 

בחייאת. תן איזה סימן קטן. קטנטן.