לבד. זה מושג גדול כל כך ורחב. לבד זה משהו אובייקטיבי או סובייקטיבי?

הרי אדם יכול להיות מוקף אנשים ומשפחה ובכל זאת להרגיש לבד. ואילו אדם שאין לו חברים ומעטים מאוד בני המשפחה שלו והוא ירגיש שעולמו מלא.

ואני מרגישה תעתוע. מרגישה שאני מסתכלת על חיים של אחרים והם נראים לי מלאים יותר משלי.

כי הנה. שבת, וכל היום או שישנתי או שניקיתי את הבית. כלומר קרצפתי, כלומר הברקתי.

והייתה שמש בחוץ ומזג אוויר של אנרגיות טובות כל כך. ואני יכולה ללכת. ולא מוציאה את עצמי מהבית. אפילו לא לטיול עם הכלב. אפילו לא לקחת מוזיקה וללכת לים. 

והעניין הוא שזה לא שאין למי ללכת. אלא שפתאום כאילו לא בא ללכת עם אף אחד. מין מקום כזה שאני לא ממש מוצאת את עצמי בשום מקום.

כאילו לא בא לי להשתלב בחיים של אף אחד. כמו שאני מרגישה שבא לי מישהו ולא בא לי להתאמץ בשביל זה. אני לא במקום שהכי נכון לי אבל פועלת שיהיה טוב יותר.

אני רוצה השבוע הפתעות. אני מבקשת השבוע ריגושים. אני מזמינה לעצמי להרגיש ולהיות מחוזרת. אני מבקשת את זה. אני רוצה את זה.