השדים שלי התעוררו. בועטים בכל הכוח. משאירים אותי פצועה, מדדמת ולרגעים חסרת אונים. חשבתי שהרדמתי אותם, חשבתי שלימדתי אותם ללכת איתי יד ביד ובעיקר חשבתי שלימדתי את עצמי לרסן אותם ולא להתנהל מהם. אך המציאות מכתיבה לעיתים רגעים שונים. שונים מאלה שחשבנו או מאלה שרצינו.

ועדיין.

בשישי בגן במהלך יום ההולדת נכנסתי למטבח כדי להכי לעצמי קפה. הוא עומד יחד איתי ולפתע אומר- יש משהו חשוב שאני צריך לדבר איתך עליו. אין זמן טוב לאמר את זה. שאלתי- אתה בטוח שעכשיו זה זמן טוב? הוא ענה בבטחה שכן, שאין זמן אחר טוב יותר. שניות של קפאון גופני. ואז הוא יורה-
קיבלתי הצעת עבודה בלונדון. אותה אחת שהייתה על הפרק כשהיינו נשואים (ותכננו לקחת אותה יחד). הבוס מאפשר לי שעשרה ימים בחודש אוכל להגיע לארץ להיות עם הילדות. ומה הסיבה שאתה מספר לי? אתה רוצה שאקשיב? שאייעץ? שאביע דיעה? שרק אשמע אותך וזהו? "אני רוצה שתקשיבי ותחשבי על זה".

אין לי מה לחשוב על זה. התשובה שיש לי עכשיו תהיה אותה התשובה אם אחשוב על זה יומיים,חודשיים או שנתיים. ועניתי מה התשובה (לאחר שביקש לשמוע).

עניתי שברמת הילדות זה בלתי נתפס. זו פרידה שהן ייקחו מאוד מאוד קשה. ויש גם אותי. שאולי מעניינת אותו פחות אך בכ"ז, אני לא מוכנה להיות חדהורית במשרה מלאה. אני לא מוכנה לגדל אותן לבד. למלא את החלל גם כשלא יוכל להגיע לארץ לעשרה ימים. לא מוכנה לא לראות אותן עשרה ימים בחודש ברציפות, לא מוכנה לקחת את האחריות הזו.

על פניו, ישבנו במדרגות מעשנים יחד סיגירה. טונים מאוד רגועים, שיחה מאוד מכבדת ומאפשרת לכאורה. אני לא מתאמצת לדבר בנינוחות אך יחד עם זאת בא לי לחנוק אותו פיזית. 

ברור שזו הסיבה שבמהלך השישי היה לי קשה מאוד לתפקד. אתמול הרגשתי איך כל החרדות שלי מציפות אותי ואני חסרת אונים.

זה מגבש כמה דברים שמאוד ברורים לי וסיפור לונדון היטיב להציף אותם טוב כל כך-

העובדה שהאקס שלי הוא אדם ארעי כל כך. אני לא סומכת עליו. ממש לא. ממש כמו שהיינו נשואים. רגע אחד הוא יכול היה להיות נוכח ורגע אחר להעלם. גם פיזת להעלם. ההבנה הזו מציפה בי המון כעסים. דברים שכנראה לא נפרדתי מהם באופן סופי וזה מעציב אותי לגלות שעוד לא. כעסים על הנפקדות שלו. על הרגעים שהשאיר אותי לבד עם הילדות. לבד בלילה הראשון שילדתי את ביתי הבכורה והוא נרדם בבית ושכח לחזור להיות איתי אחרי הלידה. לבד שכעס ויצא מהאוטו ונעלם לשעתיים. נעלם שלא בא הבייתה בערב או לא מתעורר בבוקר. נעלם שהחלטנו להפרד והבית היה עבורו בית מלון לישון בו ולהתקלח בלי אף אחריות לילדות. איך פתאום שיחה אחת קטנה על לונדון מתיישבת בדיוק על כל המקומות האלה. מציפה בי כעסים מעבר שקשורים לרצון שלו לטוס.

אני כועסת על איך הוא יכול בכלל לחשוב על לעבור מדינה כשיש לו שתי ילדות. ובעצם, בעצם, אני כועסת על עצמי שאני לוקחת כל כך הרבה אחריות ובאישזהו אופן מקנאה בו על היכולת הזו שלו לראות קודם כל את עצמו ואת צרכיו.

והכול מפחיד. שוב התחושה שאני תלויה בו. אני לא איתו, עוד מעט גם לא נשואה לו, ועדיין חשה שאני תלויה. 

והכול ביחד, מציף אותי, מערבב אותי, משקשק. מטלטל. 

הכול נשאל תחת הכותרת- מה אם? מה יהיה?

ושוב ההבנה. אין לדעת מה יהיה. יש את מה שיש. עכשיו. כאן. הרגע. וכמה שתרצי דרדסי להאחז במה יהיה כך זה יהיה חמקמק יותר ויברח מבין אצבעותייך. כי את לא יכולה להאחז בעתיד. עלייך להבין ולקבל את הלא נודע. אותו לא נודע שמטלטל אותך כל כך.

אני יודעת ומבינה כמה כוח יש בי. אני יכולה על הכול. לגדל אותן לבד תוך התפתחות אישית. עשו את זה לפניי יעשו זאת אחרי.

הנקודה היא לא רק מה אני יכולה אלא גם מה אני רוצה. ולהבין שישנם דברים שאינם תלויים בי. וייתכן שייקרו וייתכן שלא. ולתת המון מקום למה קרה מבלי שהוא קרה לוקח ממני המון המון אנרגיה.

אני בוכה היום כמו שלא בכיתי הרבה מאוד זמן. מבינה שיש לי עוד מה לנקות, מבינה שאני עוד לא יודעת הכול. מבינה שלא הכול אני מבינה.

אני כאן. ואני נותנת לכל הרגשות שעולים בי פשוט להיות. 

והכאבים שכבר שכחתי חוזרים שוב. אך יש בי את המסוגלות להכיל אותם.

את הכאב, את השנאה, את הכעס, את התסכול. את הרגשות שלימדו אותנו שהם הרסניים כל כך. חייבים לצאת ממני כמו שגוף מזיע עצמו למוות בסאונה. ככה רעלים יוצאים החוצה. ויש מה לנקות. יש מה שייצא.