ככה בדיוק לפני שנה קראתי לפוסט השני שלי בבלוג (ההוא שסגרתי..).

החג מתקרב אליי בצעדים קטנים ואני כבר יומיים טרודה וכואבת. זה חג ראשון שהילדות לא יהיו איתי.

מצד אחד אני רואה את היתרון שבלהיות לכאורה לבד בערב החג. בלי אמא נשפך לי ואמא עוד מיץ ואמא אני עייפה. אבל זה רק כי אני ממש מתאמצת למצוא את החיוב שבזה. כי האמת, ערב חג זה הכי משפחה והילדות שלי לא איתי. ואת ערב החג הזה אמא שלי רוצה שנחגוג עם המשפחה המורחבת. 40 איש שיבואו איש ואישה על כל ילדיהם ורק אני, דרדסי, לבד.

אני קצת מחייכת לעצמי כי זה נשמע הכי מסכן והכי פולני. עוד רגע אני יושבת בפינת החדר החשוך ומדליקה לעצמי נר.

אבל זו הפעם הראשונה. הפעם הראשונה שבה אני אחגוג בנפרד לילדות שלי. פתאום אני שונאת חגים. שונאת את המחשבה של ארוחה משפחתית. עד כמה שהמשפחה המורחבת שלי קרובה אליי ואני אוהבת את כולם יש בי פחד שבאמצע קריאת ההגדה אני אפרוץ בבכי בלתי נשלט וכולם יסתכלו עליי במבט מלא רחמים. כי גם אני קצת מרחמת על עצמי. לא בא לי ככה על החג הזה. לא בא לי לבוא בלי הילדות שלי. לא בא לי בכלל לחגוג חג לבד.

בא לי להרגיש חגיגית ומשפחתית. ובא לי שלולי תשב מימיני וגוזי תשב משמאלי.

בא לי לשים מוסיקה עצובה ולבכות.

אני באמת קצת מרחמת על עצמי.

לא רוצה חג. ממש לא.