אני חולה. משישי בערב, ערב החג, זה התחיל לאט לאט והגיע אתמול לשיא. 

וזה הרבה לשכב, לישון, לנוח. החום גבוה. אבל הראש, למרות הכול, לא מפסיק לייצר מחשבות.

אולי רחמים עצמיים. אולי ימים ללא מעש שמביאים אותי לחפור לעצמי בורות ענק בראש.

ופתאום. פתאום צפים להם שוב כעסים. שכשאני מסתכלת עליהם אני מבינה שזה קשור לאגו שלי. ולשטחיות. לאיך דברים נראים מבחוץ ולא מבפנים.

ואני למדתי להבין שכעס מתיישב על רגשות אחרים והכעס הוא רק התוצאה.

אז הנה, אני אגיד את זה: אני מקנאה.

שהוא חוזר לתל אביב. שזה נראה שהוא חיי חיי רווקות נטולים דאגות. פתאום אוטו מהניילונים. פתאום דירת שלושה חדרים בתל אביב. מדמיינת אותו מחליף בחורות. חיי את החיים עד הסוף.

זה מרגיש אפילו פתאטי לכתוב את זה. אבל לפחות אמיץ. כי זה לא פשוט לאמר את הדברים כמו שהם ולהסתכל על זה. יכולתי למכור סיפורים שהוא לא אחראי ולא אכפת לו. והאמת, שאני מרגישה גם קצת מזה. 

לעיתים אני מרגישה כאילו כובד האחריות שלי על הילדות גדול משלו.

אבל זה לא מה שבאמת חשוב. פתאום אני מרגישה שנאה. כעס. 

ומי החבר הטוב ביותר של הכעס?

הרחמים עצמיים.

וביחד איתם באים יד ביד הפחדים.

אלה המנקרים להם בקטנה.

ועל כל אלה מנצח הגדול מכולם: רגשות האשמה.

פלא שהפכתי חולה?
אני לא מאמינה ש'סתם' נדבקים. כשהגוף חלש הוא חשוף יותר למחלות.

והדלקת החריפה בגרון.

היא אולי כל אותם הרגשות 'האסורים' שלא מתומללים החוצה.

התרופה שלי היא הבלוג.