הטבע בנוי ממחזוריות. מכאן שהכול ידוע מראש.ידוע לנו שכשנקום בבוקר נראה את השמש. (ברור כשמש..) כמו שידוע לנו שהקיץ מתקרב אלינו. ואיזה חג הוא הבא להגיע.

החיים שלנו, היומיומיים, מחזוריים גם הם?

לכאורה לא. שהרי האדם נולד כתינוק ונפטר כמבוגר. אין מחזוריות בכך. אלה כביכול לינאריות.אך בכ"ז. מאחר ואני חווה תהליך התעוררות ואז שמתי לב שהשנה האחרונה שלי נעה במעגליות.

בעצם, כבר אמרו את זה לפני- תהליך האבל למשל. הוא תהליך מעגלי. מחזורי. עד שמגיעים שוב לתחנה האחרונה וזהו.. נשארים בה ועוברים הלאה לתהליך מחזורי אחר.

וגם אצלי זה כך. ואני לומדת לזהות את התחנות. זו שאני נמצאת בה עכשיו וזו שתבוא אחריה.ונשארה לה שאלה אחת שליוותה אותי בנישואיי ומלווה אותי חזק בימים האחרונים.

איך יודעים מתי להמשיך ומתי לוותר?

בימים האחרונים נפערה לה תהום וחזר לו אוטומט. זו הפעם השלישית בשנה שבה נפרדנו. שבה מתחשק לי להרים לו טלפון ולהגיד בוא נעשה שלום בית.

ולא. לא בגלל שאני מתגעגעת אליו. לא בגלל שהוא עצמו חסר כאן בנוף של הבית. זה כי השבוע הזה המשפחתיות בתוך הבית הייתה לי חסרה מאוד.

כי רציתי את כל החבילה. לי, לעצמי. וגם לבנות. וגם לכולנו.

ואז אני שואלת את עצמי. למה. למה בעצם רציתי ללכת. למה אני עוברת את מה שאני עוברת היום. אולי לפעמים צריך לסתום את האף ולצלול. לתת לגלים לעבור מעל הראש. כמו שהרבה עושים. 

ואני לא תמיד יודעת לענות. אני צריכה לחזור לקרוא אחורה בבלוג. להזכר ברגעים הקשים. ולהזכר במשפט שהיה לי חזק שנפלה בי ההחלטה. ככה זה לא שווה גם במחיר של להיות לבד.

אבל הלבד קשה לי. ואני נאבקת לא להודות בזה שלבד זה קשה. אבל הוא באמת קשה לי. חסרה לי השותפות. חסר לי הד בבית. פידבק. מילה של מישהו. לא של חברה של פרטנר. פידבק פשוט.מישהו לחלוק איתו. הכול. ומשהו פנימה מתנגד לרגש הזה. רוצה לחסום אותו. וככה נוצרת המחזוריות שלי. כשאני מתכחשת לרגש ומנסה לגרש אותו מהדלת הוא נכנס מהחלון. זה חוזר וההתנגדות כביכול גדלה ומעצימה את זה. כאילו וממש קשה לי להכיל את הקושי. כאילו הקושי המתפרש בעיניי כחולשה, כדבר לא נכון, ההזדקקות נתפסת בעיניי לחולשה. ולמה בעצם?

למה הזדקקות היא חולשה בעיניי? האם לא יכול להיות שאני אזדקק למישהו תוך מצב שבו אני שלמה בעולמי?

למה אני מתעקשת כל כך להחזיק בפאסון הזה של הכול קטן עליי ואני יכולה הכול לבד. וגם אם זו חולשה למה אני לא יכולה לקבל את החולשה הזו שבי. למה אני נבהלת כשאני מגלה בעצמי חולשות? כאילו והחומה מתפוררת. החומה הזו שעל מי היא מגנה בכלל? היא מגנה עליי מהדברים הלא נכונים. שומרת עליי מעצמי ובו זמנית לא מאפשרת לשום דבר חיצון לחדור עליי. שתי פעולות הכי לא נכונות. מריחקה את עצמי מעצמי ולא נותנת לאחרים להתקרב.

מחזוריות. כך הייתי בעבר והנה אני רואה שזה חוזר על עצמו היום. לא להראות חולשה. לא להראות קושי.

כן. כן הנה כל הבמה לקושי ולהזדקקות.

אני זקוקה. זקוקה למילה של גבר בבית. לחיבוק. לאוזן קשבת. למישהו שיראה אותי. שיהיה לי חבר ומאהב ושותף. 

זקוקה לתא משפחתי. לנסוע ביחד לאוטו ולצחוק מהשטויות של הילדות. לשיר שירים ביחד וללכת לישון כולנו חבוקים באוהל במדבר.

למישהו שיכין לי את מה שאני אוהבת לשתות בבוקר.שיביא לי למיטה ויעיר אותי בנשיקה. למישהו שיאמר לי כמה אני יפה בעיניו. ואיזה אמא נהדרת אני. למישהו שיאמין בי ויהיה איתי ברגעים שקשה לי. למישהו שיאפשר לי להתפרק עד הסוף הסוף כי הוא יהיה שם לאסוף את השברים.

ולא. זה לא האקס שלי. ואיך יהיה מקום להכניס מישהו אחר שמתקיימים בי כל כך הרבה פחדים? איך יהיה אפשר לחלום עתיד כשהעבר בחיים שלי כל כך נוכח וההווה כל כך מורכב? ובכלל. אחרי שמבינים פעם אחת שהכול נזיל והכול עלל להגמר איך יודעים לבחור שהפעם הבאה תהיה טובה ונכונה גם לי וגם לילדות שלי?ואולי חלום הסינדרלה הזה כבר לא רלוונטי בכלל?

אומץ או טפשות. זה רק ימים יגידו.

כי מהו המדד? מבחן התוצאה או הדרך?