איך זה מרגיש כשאתה מאושר? פיזית וגם ריגשית.

ובכלל, האם אתה יכול להיות מאושר שלא מנסיבות חיצוניות?

שאתה מאוהב, שמישהו אומר לך מילה טובה, כשהילד מתרפק עליך, כשאת מניקה, הצלחה חשובה או הישג. הגיוני שתרגיש ברגעים אלו אושר.

רגעים. זה הרעיון. זה מורכב מרגעים.

האם אמורים להיות רבים הרגעים האלה? מה ההרגשה ברגעים שבהם אתה לא חש אושר? מה קורה ברגעים האלה? מה אתה מרגיש?

האם את הרגש ההפוך של זה? האם כשאתה לא מרגיש מאושר אתה מרגיש מדוכא? האם אתה מרגיש סתם? שום דבר? כלום?

מדוע המרדף האינסופי הזה אחרי האושר. מי בכלל קבע שצריכים להיות מאושרים בחלקנו מכל דבר. מי קבע שכל שבר הוא מדרגה לצמיחה והזדמנות.

בכלל, מאז שנפרדנו יש מילים שכשאני שומעת אותן זה מביא לי את הסעיף.

מסע. גילוי. צמיחה. משבר. אבל. הזדמנות. נורמאלי. תהליך. למידה. התחזקות.

לפעמים זה מרגיש כאילו באנו לעולם לסיבוב הזה ומוכרים לנו כאן איזה סיפור שאף אחד לא מטיל בו דופי.

כשאתה מתחיל לפקפק בסיפור נוצרים סדקים ורגעי האושר קטנים להם מיום ליום.

המקרה הקיצוני הוא אנשים חרדים. אין סדקים. אין ספקות. לא בטוח שיש גם אושר אבל הוא לא רלוונטי לקיום. יש סיפור ברור ואין הטלת דופי.

ככה כולנו. רוצים להאחז בסיפור ואיתו לחיות עד המוות.

זה בלתי נסבל שהסיפור נסדק, זה מביא לשאלות קיומיות.

זה מביא אותי לשאול מה הוא באמת אושר.

אצלי כל הרגשות מתבטאים באיזור החזה. כשאני מאושרת, כשאני מבוהלת. הכל זה איזור הבטן והחזה והלב.

אני רוצה לספר את הסיפור שלי. להבין אותו. לא בטוחה שאני רוצה להלחם על רגעי האושר כמו שאני רוצה להלחם על רגעי השקט. שקט. שקט.