סוף שבוע. הרבה דברים זרקתי הסופ"ש הזה מתוך אמונה שכדי לקבל צריך לפנות. את המיטה שלי והספה במרפסת והספה החומה והמכוערת בסלון ואת השולחן בסלון. ופתאום הבית מאוורר. נקי. כייף לי להיות בו. הכול פתוח, נקי, נעים.

בערב של שישי נסעתי למג"ד. קניתי קילו אנטריקוט משובח, בירה של גברים ובירה דובדבנים בשבילי. גם דאגתי לסרט. הגעתי אליו. הבשר שהכין היה מעולה. גם הביא לי מתנה בתואנה שדאגתי לבשר אז הוא דאג לפנק אותי.

היה לי מאוד כייף איתו ולידו. חשבתי כמה הוא נראה טוב בעיניי. שוב אותם המוטיבים שמגניבים אותי עליו. העוצמה שבשקט שלו. בשקט של הדברים. אחרי הארוחה המשכנו לשבת במרפסת. צחקנו ודיברנו. והיה רגע שהוא היה קצת תוקפן. הוא סיפר משהו וזה הזכיר לי שהבאתי איתי בתיק איזו כתבה שרציתי שיקרא. האמת היא שיש לו צורך עז לפרט בבלוג כל ניואנס וכל מילה וכל שיחה.

אבל אני רוצה להתעכב על הרגשות שלי. על כמה אני אוהבת שהוא דובי כזה. שרירי. אני אוהבת את המגע המחוספס שלו. ואני אוהבת מאוד מאוד את הסקס. את החיבור המיני שיש לי איתו. את הדרך שהוא מפנק גוף של אישה. משאיר לי סימנים כחולים. מכאיב לי שזה מענג ברמות שאי אפשר לתאר אותן.

והאנרגיה שלו הייתה שזקטה ומכונסת. אני מכירה מעצמי את המצבים האלה. התכנסות פנימית שלא מותירה מקום למי שילדך. והוא כמו סלע איתן. לא מכניס לעולמו הפנימי. רק הסכים לאמר שאכן הוא שקט. ואחרי שרציתי להרגיש אותו שוב בצהריים המוקדמות של היום. הלכתי. חזרתי לפינה שלי. לבית שלי. להמשיך את הסדר והניקיון. לישון קצת. להתאסף לקראת השבוע החדש.

ויש בי רצון עז לראות אותו שוב. להתחבק איתי. לפנק אותו. וחשש מעצמי שאני מרגישה אליו אולי מהר מידי. וזה חשש שמוביל לחשש הידוע של מה עם אני רוצה יותר ממנו. מה יהיה עם אפגע והוא ישבור לי את הלב.

ואני נותנת לרגשות להיות. כי אני לא רוצה שהפחד וההססנות לא יתנו לי להנות ממה שיש לי איתו כרגע.

אאווחחח המג"ד, המג"ד.