הייתי היום בחתונת צהריים. מיש התחתן. אותו מיש, הגבר הראשון שהייתי איתו כשהאקס ואני נפרדנו. בדיוק לפני שנה מיש חגג לי יומולדת 34 וידעתי כבר אז שליבו נתון להיא שהיה איתה לפניי. אני יצאתי ממערכת יחסים של 11 שנים וחודשיים אחרי, פגשתי את מיש. מערכת יחסים אמיתית לא הייתה על הפרק מבחינתי וזה לא שבר את ליבי שידעתי שליבו גם לא איתי לגמרי. אבל נשארנו חברים. סוג של. גם דרך העבודה. ולפני חודש צילצל לספר שהוא מתחתן עם אותה ההיא ששברה לו את הלב כשהלכה. סיפור אהבה יפה. ובכלל, אם מיש התחתן אז באמת שכל אחד יכול..
הלכתי לבדי. לא מכירה אף לא אדם אחד. לק ורוד של פדיקור ברגליים, שמלה כחולה סופנית וכפכפי אצבע. זה היה לי ברור שאני הולכת. כל כך שמחתי בשמחתו. זה באמת מרגש. וחשבתי תוך כדי החופה מה בעצם מרגש כאן? מדוע לבוא בברית הנישואים שוב? מדוע דחוף לאנשים להביא רב ומאתיים איש במקרה הטוב, ולהצהיר את אהבתם באופן היהודי והמסורתי?

מה שריגש אותי הוא הסיפור של הזוג. האהבה שלהם שמתממשת. הידיעה שהם רוצים ילד ביחד. העובדה שהמסע המאוד קשה ש-מיש חווה בגירושים שלו וכל מה שחווה בחמש שנים האחרונות מסתיים בזה שפגש אישה שהוא באמת אוהב. שיש להם כימיה מצויינת. שהיא מקבלת אותו ואת הילד שלו באהבה גדולה. ולא הטקס עצמו ריגש אותי. להפך, הטקס היהודי היה נראה לי מיותר כל כך. לא מרגש ובעיקר ארכאי, מיושן, לא רלוונטי.

אך יחד עם זאת, ברגעי החופה דמיינתי את עצמי בטקס מסוג כזה. טקס הצהרת אהבה. שהוא לא מסורתי אך הוא טקסי. מתקיימת בו הצהרת אהבה ונמצאים שם כל האנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי. נמצאות שם הבנות שלי. והכי חשוב נמצא שם הגבר שאני אוהבת. 

גבר שהוא שילוב ויש בו קצת מכל גבר שהכרתי עד היום. את החוכמה מהאקס. את המסירות של מיש. את החיבור המיני החזק מצחצח. את האינטימיות והתקשורת המרגשת מג' ואת הגבריות הבטוחה, הבטחון של המג"ד. וחוץ מזה.. יש שם אהבה גדולה מהחיים וחברות שחזקה מהכול.

ומתקיימת שם משפחה. המשפחה שלי. שמעורבבים בה המון אנשים. ילדים שלי ואולי גם ילדים שלו. וילדים שלנו. ואולי גם האקס מגיע עם בת הזוג שלו לארוחות ערב של שבת. וחברים של הילדים והמשפחות שלנו. וכולם מסובים סביב שולחן עם אוכל מעשה ידיי.. טעים טעים.. בשר ופירות ים, דגים ומנות אחרונות. והרבה אלכוהול זורם בשולחן השבת שלי..והמוסיקה שאני אוהבת מתנגנת ברקע.. והכלבלב הזקן שלי מארח חתלתולה חדשה שהצטרפה למשפחה. ויש שם הרבה אהבה וקבלה וכבוד והערכה והדדיות. והרבה שמחה יש בשולחן המשפחתי שלי. שמחה גדולה.

ויש אותי.