אשמה זה רגש שקשה מאוד לחוות אותו. להיות איתו. להכיל אותו.

אני שונאת להרגיש אשמה. 

אני חווה את זה בעיקר מול הילדות שלי ולא ממהרת לסלק את הרגש הזה מהלב שלי.

אני לא מתחרטת שהתחנתי איתו ולא מצטערת על ההחלטה להתגרש. ולמרות הכול אני שוב היום נמצאת בכאב מאוד מאוד גדול. והכול בעיקר מול הילדות שלי. אני כואבת עבורן את התפרקות המשפחה. ובשביל עצמי את הכשלון בהתפרקות.

זה מקום שבו הפחדים משתוללים. הקטנה שלי שלא זוכרת בכלל תמונה של אמא ואבא והגדולה שלי שחוותה רגעים קטנים מזה וזהו.

להרגיש אשמה בלי חרטה זה מאוד מוזר. רק האימהות שביננו יכולות אולי להבין את זה. כשהבאתי אותן לעולם לא חשבתי שזו המציאות שתהיה לנו. הבאתי אותן לעולם עם אדם שחשבתי שנזדקן ביחד, עם אדם שהאמנתי שיד ביד נגדל משפחה לתפארת. ואפשר לאמר שאנחנו נכון להיום מגדלים אותן יחד, מדברים כמעט כל יום, משתפים, אבל לא גרים יחד, לא נותנים להן את החבילה השלמה. זו שגדלתי עליה ורציתי בה לעצמי, חווית המשפחה.

אני מקווה לא להשבר מחר. מקווה שארגיש את תחושת החופש שמלווה אותי כבר שבועות רבים.

מקווה שנצא מבית המשפט מחייכים זה לזו, שותפים לכאב של פורקן המשפחה תוך הבנה שלא הייתה אפשרות אחרת. לפחות לא עבורי.

איך אפשר להסביר לילד שלך שעשית משהו נכון עבור עצמך, צעד שהיה נכון  לך אבל ההשלכות שלו ייתכן ולא טובות עבורו? הוא לא יודע מה יכול היה להיות אילולא נשארתם יחד, מבחינתו האושר שלך לא רלוונטי. ואפשר להבין אותו. סה"כ ילד רוצה משפחה. רוצה את אמא ואבא שלו ביחד. לא רוצה לעבור מבית לבית. לא רוצה לישון לילה אחד כאן ולילה אחד בבית אחר. 

זה להבין שאולי לא יהיו לי התשובות לכל השאלות שאני אשאל בעתיד. זה להבין שההחלטה שלי ייתכן ונראית אגואיסטית אך האושר שלי והנפש שלי חשובים בתוך הבית הזה. זה להבין את זה שכשהפכתי לאמא לא אומר שוויתרתי על עצמי. על הרצונות שלי. על הרווחה שלי. זה להבין שבחיים לכל החלטה שתיקח יש מחיר. לפעמים צריך לבחור את זו שהכי פחות גרועה. את האופצייה הגרועה פחות ולא את הטובה ביותר. כי לפרק משפחה זה חרא ולהשאר בזוגיות מדכאת זה חרא לא פחות. 

אני שלמה עם ההחלטה ללכת. שלמה על כל השנה שעברה עליי ועם כל צעד שעשיתי. שלמה עם הדרך והבחירות. שלמה עם ההתנהלות.

לצד כל זה, מרגישה כאב ואשמה. זה כנראה חלק מהחבילה.