מכת ברק באה לתאר רגעים שפשוט מכים בך. בלי שום הכנה מוקדמת. זה בא, נותן את החישמול וממשיך הלאה.

אני שונאת רגעים מחשמלים בלי שום התראה מוקדמת.

שמה לב לעצמי שמאוד רוצה אינטימיות זוגית אבל לא רוצה לאבד את תחושת החופש שאני חווה עכשיו. כאילו אומרת לעצמי שזוגיות תכבול לי את תחושת החופש. אני מקשרת בין זוגיות,משפחה לבין איבוד החופש העצמי שלי.

אין אמא שלא מכירה את זה. האובדן של האני הפרטי. זה לא הרגעים הראשונים שנולד לך הילד הראשון שזקוק לך ואין לך זמן לאכול או להתקלח. זו הבנה הרבה יותר עמוקה מזו. ולוקח לנו הרבה זמן להבין אותה. זה האובדן של הכמיהות הפרטיות שלא קשורות בילדים שלך או בזוגיות שלך. היכולת שלך לשים פעם אחת את עצמך לפני כולם ובלי להרגיש אשמה! תקום האחת שתגיד שהיא עושה זאת בקלילות על בסיס קבוע.

את כבר לא יודעת מה את אוהבת לעשות, מה מרגש אותך. כל התשובות שלך הופכות להיות בסיסיות. מה בא לך נענה בעיקר בתשובות כמו: בא לי שקט, בא לי לאכול פעם אחת ארוחה מתחילתה ועד סופה בלי שאני אדרש לעשות כלום תוך כדי, בא לי למלא אמבטיה. תשובות בסיסיות. מי בכלל יכולה לפנטז את הכמיהות הכי פרועות שלה? בא לי חודש בהודו. בא לי שלושה חוגים בחודש. בא לי להתחיל ללמוד ספרדית.

ועכשיו, בגיל 35, אני מגלה מה בא לי. ולא מתאים לי להכנס שוב לחבילה של הקשר המשפחתי, בעיקר כי אני מפחדת.

בקשר הקודם לא ידעתי להציב גבולות. לא ידעתי מה אני באמת רוצה. הדרך שלי הייתה מאבקים. והיום אני לא נאבקת. אני לוקחת לעצמי את מה שאני רוצה או צריכה. ואין לי שום מושג איך עושים את בזוגיות.

אני כבר לא מרגישה אשמה על זה שאני לא רואה את הבנות יומיים בשבוע. אני לא מרגישה אשמה על זה שאני נהנית מזה. לבוא מאוחר. לעשן בסלון. לשמוע מוסיקה חזק. להנות מהידיעה שיש לי בוקר לעצמי. בלי להעיר, בלי לפזר לגנים. זה מאפשר לי להיות כל כך הרבה יותר פנויה וסובלנית אליהן בשאר הימים. ופשוט כי אני חזרתי. ובגדול. לעצמי.
קיבלתי מין נוסחת שילוב כזה של לבד וביחד. של אמא ודרדסי ורגעים שהן לא בקונפליקט אחת עם השנייה. לכי תנסי לחבוש שני כובעים בבת אחת על הראש. אין. אי אפשר. את צריכה לחבוש רק כובע אחת. עובדתית. ובסוף תמיד תבחרי את הכובע של האמא. והנה אני יכולה פעמיים בשבוע לחבוש את הכובע של דרדסי.

ועדיין, לפעמים אני כמהה לאינטימיות. רגעים שבא לי גבר לידי במיטה. רגעים של שיחה עם גבר. של חיזור. אבל מוכנה כרגע לרגעים לא לחבילה כולה. לא יודעת עדיין איך להשאיר את התפיסות שלי מאחור ולהתחיל דפוסים חדשים.

אני אצרך לפרק את כל התפיסות שיש לי לגבי זוגיות ומשפחה ופשוט להתעמת איתן. אחת אחת. ואז להפרד מהן ולהכניס תפיסות חדשות לחיים.

אי אפשר למצוא זוגיות כשאת לא מאמינה במונוגמיה לאורך זמן, שאת לא באמת מאמינה שיש זוגות של שנים יחד שבאמת מאושרים אחד עם השנייה. שאת לא מאמינה בבגידות כדי לשמר קשר לאורך שנים. או חילופי זוגות.

אז מה באמת האלטרנטיבה? שגם אני יודעת שאני לא באמת רוצה להיות לבד. רוצה בסה"כ את הכמיהה הכי פשוטה. להזדקן עם מישהו.

ואולי עכשיו זה פשוט לא הזמן המתאים. אולי עכשיו מתאימים סיפורים קצרים. אולי אני בארוחת טעימות. עוד לא רעבה מספיק למנה העיקרית.