בחיי שלפעמים אני לא סובלת את אמא שלי. לפעמים אני חושבת שאמא שלי היא כשלון שלם באמהות. היא כל מה שאני לא רוצה להיות. מייצגת את כל מה שאני בזה לו. לפעמים אני כל כך לא סובלת אותה שאני לא מסוגלת להחליף איתה מילה. מילה אחת קטנה. דיאלוג על איך מכינים קפה יכול להוציא ממני עצבים של שור זועם. לפעמים אני כל כך לא סובלת אותה שאני לא מסוגלת לשמוע אותה. לא יכולה להקשיב למילה אחת שיוצאת לה מהפה.

בתפיסת העולם של אמא שלי הכול קשור בה. למשל, כשסיפרתי להם בפעם הראשונה על הגירושים, השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי זה מי עוד יודע. כשסיפרתי לה שבת דודה שלי והחברה הכי טובה שלי. במשך כל השיחה היא הייתה עסוקה באיך לא סיפרתי לה ראשונה. אני, יושבת על הספה, בוכה על פירוק המשפחה והיא נעלבת. או שילדתי את הגדולה שלי והיא התעקשה לבוא לחדר הלידה למרות שמפורשות ביקשתי שלא תגיע. 12 שעות היא ישבה מחוץ לחדר הלידה. כשילדתי בבוקר והיא נכנסה לחדר, היא נעלבה איך לא שיתפנו אותה בחדר הלידה. הלידה קצת הסתבכה וכולם היו סביבי לפתור את הבעיה והיא נעלבה איך אף אחד לא מעדכן את האמא של היולדת. שבוע היא לא דיברה איתי. הפכתי לראשונה לאמא, הכי הייתי צריכה את אמא שלי והיא לא הייתה שם בשבילי.

אין לי טיפת אמפטיה אלייה. שום יכולת להכיל אותה. להקשיב לה. לייעץ לה.

והיום, ספציפית היום, אני לא סובלת אותה יותר מתמיד.

וזה מצב מחורבן. להבין שבמקרה הטוב אין לך שום רגש לאמא שלך ובמקרה הרע את לא סובלת אותה ואת כל מה שהיא מייצגת.