ככה אני מרגישה על עצמי לפעמים. בולדוזרית. מסוגלת להזיז הרים. רוצה משהו ובדרך כלל משיגה אותו. בצבא הייתי מדריכת אב"כ. אותו דבר כמו מדריכת חי"ר רק בלי התהילה ומסעות עם מסיכת אב"כ וחליפות אב"כ. סיוט. לא היה לי כושר בשיט. היחידה בצוות שנשארה שבת אחרי שבת אחרי שבת בגלל פאקים. כולן היו יוצאות הבייתה ורק אני נשארת עוד שבת. אז, כל המשפחה שלי הייתה מגיעה, ארבע שעות נסיעה ומלא פינוקים. לא מילאתי מצברים בבית, ראיתי רק בסיס. לא הייתה לי שום מוטיבצייה לעשות מסעות קשים. נשברתי. היו מרימים אותי עם כל הציוד (לפעמים גם היה עליי הקשר) וסוחבים אותי קדימה. עד שהחלטתי פעם אחת להיות מצטיינת המסע. צמודה לממ"ית שלי כל המסע. קילומטרים עם קשר על הגב. סיימתי מצטיינת מסע. הייתי אהודה על צוות המפקדים. הראשונה מבין צוות של 15 בנות שנתנו לה לבחור איזה שיבוץ שהיא רוצה. הציעו לי או להשאר להיות מפקדת בקורס מדריכות אב"כ או להשתבץ בבה"ד 1 שהיה אז בית ספר לקצינים (זכרים) בלבד. כמובן שבחרתי את בה"ד 1. מהר מאוד הייתה לי חבורת הבנות שלי. המפקד שלי לא סבלה אותי. התעללה בי קשות. אכלתי ממנה הרבה חרא. עד שפעם אחת נולד לי האחיין הראשון וביקשתי לצאת לברית מילה והיא סירבה לתת לי לצאת. כל מה שספגתי חודשים ממנה יצא בקללה עסיסית בסגנון ה-לכי תזייני וטריקת דלת. העמידו אותי למשפט, רצו להכניס אותי לכלא. אבל לא נשברתי. האמנתי בעצמי. והאמת שהצטערתי שלא אמרתי לה דברים גרועים מאלה. 
כשסיימתי צבא היה לי משבר גדול. החלטתי שתוף חצי שנה אני בדרום אמריקה. לבד. עבדתי כמו מטורפת בלי להוציא כמעט שקל. חסכתי המון כסף. בסוף פגשתי את אחת החברות שהיו לי בקורס מדריכות ונפלה ההחלטה לטוס יחד למזרח. ילדה בת 21 בשדה התעופה, טסה לבד בלי לדעת מתי חוזרת. קניתי כטיס טיסה פתוח. ההורים שלי 'פרגנו' לי ואמרתו לי שתוך מקסימום שבועיים אני חוזרת. או מגעגועים או כי יאבד/יגנבו לי את כל הכסף. שבעה חודשים טיילתי. היועצת הפיננסית של המסע. מחשבת הוצאות קדימה. עוד לקראת הסוף נשאר לי הרבה כסף וחשבתי להמשיך. המחשבה לחזור לארץ הייתה קשה לי. היחידה מכל החברה שבפול מון לא נדלקה. כולם היו על אקסטזי. כולם. רק אני נשארתי מבחירה להיות המבוגר האחראי. לא העזתי. אפילו לא שאכטה. (האמת שאחרי הודו הגוף היה רווי ג'ראס). נגד כל הסיכויים. טיילתי מהכסף שלי כי זו המטרה שהצבתי לעצמי. זה היה החלום שרציתי להגשים והצלחתי. אח"כ החיים התגלגלו, פגשתי את האקס, עברתי לתל אביב. למדתי תקשורת. היה לי חלום לעבוד במשרד יח"צ פוליטי ובסיום התואר קיבלתי הזדמנות שהתבררה כשעמום המחץ. באותו היום שפוטרתי קיבלתי טלפון מעורכת טלוויזיה מפורסמת (היא גם מגישת טלווזיה ושדרנית רדיו). היא מזמינה אותי לבוא לראיון להיות תחקירנית בתוכנית שהיא פיתחה. מאיפה לך הטלפון? שאלתי. ממירב מיכאלי, ענתה. בסוף התואר עשיתי אצלה קורס וידעתי שאם אהיה טובה ובולטת לחיוב היא תהיה כרטיס הכניסה שלי לטלוויזיה. כי אז לא היו מודעות דרושים לטלוויזיה. וכך היה. כמו חלום. ביום שפוטרתי התקבלתי מבין שלוש מועמדות להיות תחקירנית ושם התחילה קריירה של חמש שנים בטלוויזיה. 

בסוף הקריירה נכנסתי להריון של הגדולה. הריון שמהלכו התגבשה בי ההחלטה לעשות לידה טבעית. לא היה לי אומץ לעשות לידת בית אבל היה לי ברור שאני אלד כמו פעם. הכנתי את עצמי בזמן שכולם סביבי אמרו שאין סיכוי, אני אצרח אפידורל בציר הראשון. הגעתי לתחילת שבוע 43 ולא הייתה שום לידה באופק. מזל שהלכתי מראש לבית חולים זורם אבל גם שם אמרו לי שאם עד מחר בבוקר אני לא אתחיל לידה לא תהיה ברירה ויהיה תהליך של זירוז. זה היה נראה לי בלתי אפשרי. תשעה חודשים של הכנה לא הולכים להסתיים בזירוז מחורבן. אני יולדת טבעי. סוף חודש תשיעי ואני בהליכה משולבת ריצה בפארק הירקון. הדולה שלי הגיעה ליום שלם של לחיצות על נקודות מזרזות. ואכן, יום למחרת התחילה תנועה. זה רוב הזמן הרגיש כמו גזים. לא הבנתי שיש לי צירים. לקראת הערב זה גבר אבל הייתי תלמידה מצטיינת וחיכיתי לצירים סדירים שלא הגיעו. שלחתי את האקס לישון כדי לצבור כוחות בזמן שאני ביליתי את רוב זמני באמבטיה כל ציר נושמת ונשענת על הקיר. בסוף, היה רגע שהבנתי שאני עמוק בתהליך. הערתי אותו ונסענו לבית חולים שם אמרו לי שאני בפתיחה של 7. הייתי עמוק בתהליך הלידה. ובחיי שהצירים היו נסבלים. בחדר הלידה הייתי כמו סוסה. קשובה לגוף. מתרכזת בצירים. כשהתחיל תהליך הלידה עצמו הדברים קצת הסתבכו אבל אני התעקשתי וילדתי ילדה במשקל 3.900. כך גם הייתה הלידה השנייה. 

כל זה מביא אותי להיום. עם כל התקופה המתוחה והקשה. הפסקתי לעשן. אני! הפסקתי לעשן! כבר יומיים! וזה קשה לי, ויש רגעים שבא לי לשבור למישהו את הפרצוף. אבל אז אני אומרת לעצמי, עברת את כל זה, את זה לא תוכלי??