אני בתהליך הבראה כלכלי. בצעד ארי צעד יוצאת מהמינוס שנקלעתי אליו. נקלעתי זו לא ההגדרה המדוייקת. יותר נכון לאמר שזה מצב שהבאתי על עצמי ועל חשבון הבנק שלי כי לא הייתי לגמרי עם אצבע על ההדק. היה לי קשה לוותר על הקפה שבימי שישי או על הרצון בשטיח חדש. אני מודה ומתוודה שהיה לי קושי לעשות אדפטציה למצבי החדש. והנגזרת של זה היא המינוס המהמם שיש לי היום בבנק. וככה עם העבודה השוטפת פלוס ההרצאות פלוס חישוב כל שקל ושקל, התחשבנות על דלק וקניות בסופר, אני עומדת לאט לאט ובזהירות רבה לצאת מהמינוס ובתקווה גם ששנה הבאה לצוף מעל האפס וגם לחסוך כסף.

השאיפה שלי היא לא להמנע ממינוס. השאיפה שלי היא להתקדם כלכלית ולחסוך לעצמי, לילדות, לחופשות או לרגעים שצריך, לקנות לעצמי דירה. למנף את המעט כסף שיש לי לבטחון כלכלי ושפע. שפע זה הכי חשוב וזו מילת המפתח.

את כל זה אני כותבת כי בשבוע שעבר הייתה שיחה עם האקס והוא סיפר שהוא במינוסים. המעבר לתל אביב הגדיל לו את ההוצאות.

ולי עם עצמי יש דיאלוג פנימי מאוד גדול לגבי המזונות שהוא משלם. עד גיל 18 של הבנות הוא משלם לי סכום קבוע בחודש. אותו סכום, כי לא רציתי מולו דיאלוג שבו הוא צריך להסכים לחוג או למורה פרטית ואז לשלם על זה חצי-חצי וכד'. בעצם, יש לי סכום כסף קבוע שלמעט הוצאות רפואיות אני דואגת להכל עם התקציב שיש לי. אני דואגת לשכ"ד, לקייטנות, לגנים, לחוגים, מורים פרטיים, בגדים ונעליים, מתנות לימי הולדת לחברים בגן, תיקים לשנה החדשה, גומיות לשיער וכד' וכד'.

זה נכון שהכסף שהוא משלם הוא יותר ממכובד. זה נכון שאני לא חייבת להמשיך ולגור באותה הדירה בשכונה הקיימת. אני עושה את זה כי אני לא רוצה עוד שינויים לבנות.

אז למה אני מרגישה לא נעים כלפיו כשהוא אומר שהוא במינוס? למה עכשיו שאני יכולה להגיע להכנסות מאוד מאוד גבוהות, אני מרגישה שזה כאילו על חשבונו. כאילו אני לוקחת לו. ועל מה? אחרי הכול זה נועד לגידול הילדות. רק הגנים שלהם עלו לי השנה 3000 ש"ח בחודש. רק מלתחה לעונה לכל אחת לא כולל סנדלים/נעליים עלתה לי בערך 450 ש"ח לאחת. ומה עם אוכל? וחשבונות? ודלק?

אז למה אני מרגישה שזה על חשבונו לעזאזל? למה המצפון שלי עובד שעות נוספות? למה אני עושה עם עצמי חישובים שאם אני אצליח להשתכר כך וכך כסף אז אני אפטור אותו בחלק מהמזונות? הרי הוא בחר לגור בתל אביב.

למה כאישה וכאמא יש לי את הדיאלוג הזה עם עצמי?

רק בחודש האחרון, אני מפרפרת הלוך ושוב לרישום בעירייה לסדר ללולי את הגן החדש, שולחת מכתבים, נוסעת לעירייה, מפעילה קשרים, טלפונים. ומה עם זה שאני דואגת לקשרים החברתיים שלהן? להזמין חברים אלינו או לשלוח אותן לחברות? במסיבת הסיום שהיינו הוא לא הכיר אף ילד בשם שלו ואף חבר/ה של הילדה. ומה עם לקחת לרופא? להתקשר לגננת על בסיס קבוע כדי לפתור בעיות? להרים ימי הולדת בבית? להרים ימי הולדת בגן? השנה, הוא בא כאורח לשתי ימי ההולדת. כשאני דאגתי לארוחת בוקר לילדים, לעוגה מקושטת, חטיפים, קישוטים, מתנות ועוד ועוד.. 

ובסוף אני גם מרגישה אשמה על הסכום שהוא משלם. משלם כדי שאני אמשיך ולגדל שתי ילדות הכי טוב שאני יכולה.

אז למה זכיתי בלקחת על עצמי גם אשמה? זה משהו שעולה אצלי בגלל האקס?

האמת? אני חושבת שלא. אני חושבת שכמעט כל אישה שמתגרשת זוכה מהגרוש שלה לקבל את התחושה שהוא משלם ממיטב כספו ולעצמו לא נשאר כלום. וכן, יכול להיות שאני מדברת בהכללה גסה. יש ויש. יש גברים שמשלמים הרבה מעבר למה שקבעו בהסכם הגירושים. יש גברים שמבינים שהכסף הוא לטובת הילדים ולא לטובת טיפולי הפנים של האישה. ואני חושבת שגם הגרוש שלי מבין את זה. הוא מבין, יודע ואומר שבסה"כ הדאגה שלו היא לבנות שלנו. ושרווחה כלכלית לי תאפשר כלכלה להן.

אז למה לעזעאל הצדקנות הזו שלא מניחה לי? למה המצפון ורגשות האשם?

אני לא אמא חד הורית על אף שהחוק מגדיר אותי ככזו. אני לא חד הורית כי יש לילדות שלי אבא. ואבא נוכח ופעיל.

אך יחד עם זאת. אני אמא שמגדלת שתי בנות לבד. יש לי אקס להתייעץ ולשאול,לשתף ולפתור בעיות לילדות. אבל בפועל. אני מגדלת ביומיום שתי בנות לבד. מבשלת,מכבסת, מסיעה, קונה, מחנכת, מטפלת בבעיות ומחבקת לבד.

אז אני בהחלט חושבת שאני יכולה להפרד לשלום מהאשמה והצדקנות.