ככה ממש הרגשתי בחמישי לפנות בוקר. בפעם הראשונה בשעה 12.30 בלילה. החום טיפס ל-40 וקצת לגדולה שלי וברגע אחד בלי התרעה, היא התחילה לפרקס ולא להגיב אליי. חשבתי שהחיים שלי נגמרו באותו הרגע. אני מנערת אותה וקוראת לה.. לולי, תעני לי, זאת אמא, את שומעת אותי?? כשלא הייתה תגובה כמה שניות, צלצלתי לאמא שלי ואחותי שיגיעו מייד ותיכף גם למד"א. האישה במד"א הרימה את הקול וציוותה שארגע. "גברת, תתעשתי על עצמך ותתחילי לתפקד ולעשות מה שאני אומרת לך". רצתי להביא מגבת גדולה ורטובה. הפשטתי את הילדה, עטפתי אותה וחוזר חלילה. ופתאום היא קראה אמא והתחילה לבכות. ברגע אחד הגיעו לכאן כולם. לולי חזרה לעצמה. אכלה קצת, שתתה קצת. חייכה ודיברה איתנו. החלטתי לא לפנות אותה לבית חולים. נכנסנו לישון בשתיים וחצי לפנות בוקר. חבוקות כפיות במיטה שלי. ובשלוש וחצי זה העיר אותי שוב. הילדה שלי מפרקסת לידי, עיניים פקוחות, לא מתקשרת, לא מגיבה ובעיקר לא מפסיקה לפרקס. אני מדליקה את האור. קוראת לה שוב ושוב, תעני לי.. תעני לי.. מחבקת, מנערת, טופחת את הלחיים הקטנות שלה. וכלום. היא מנסה לדבר ולא מצליחה. ואחרי כמה דקות חוזרת להכרה.

ברור שהפעם טסתי לבית חולים. הילדה חלשה, משלשלת בלי הכרה. לא מצליחה להשתלט על עצמה והגרוע מכל.. מתחילה לשלשל דם בבית החולים.

היא בוכה ורוצה רק את אמא.. דוקרים אותה להוציא דם.

מגיע רופא ילדים רדום. מנתח את המצב ואומר שכפי הנראה הילדה חלתה בדיזינדטריה. זיהום חיידקי במעיים. זיהום קשה שהעלה חום גבוה שהביא לפרקוס. רק שכאן היו שניים תוך שלוש שעות וצריך גם לשלול נוירולוגית בעיות כאלה ואחרות.

שישי בבוקר. לולי ואני שוכבות על הספסל מחוץ למיון ילדים. לולי מניחה עליי ראש ואנחנו מחכות לעלות לאשפוז במחלקת ילדים.

ברור ששברתי את הפסקת העישון. הדלקתי אחת ארוכה ונחוצה לי מאוד. "אמא, אמרת שהפסקת לעשן,לא?" כן. נכון. רק שהיום מאוד קשה לי ילדה שלי. "אבל כל השבוע היה לך קשה והתאפקת. למה היום את לא מתאפקת?". ממחר מתוקה. ממחר מבטיחה שגם אם יהיה לי קשה אני מפסיקה.

והנה אני. יושבת במרפסת. כותבת כדי לעבד מה שעבר עליי. זקוקה לסגרייה נואשות ממש!

לא הצלחתי אפילו להתפנות לעצמי. למה אני מרגישה. לעבד את מה שקרה. לא זזתי ממנה כל הסופש. ישנתי לידה בלילה ובילנו יחד את הסופ"ש. עד היום.

הרגשתי שקיבלתי את החיים של הילדה שלי בחזרה.

ואני מרגישה שאני עומדת למבחן. אחרי מבחן.

מישהו כאן בקוסמוס רוצה לבדוק כמה חזקה אני? כמה כוחות יש לי?

המלאי עומד להתרוקן..

הכוחות עומדים להגמר.

מי שיראה אותי מבחוץ, לא יבחין בזה. 

אבל אני פנימה מרגישה שאני גמורה. גמורה נפשית. גמורה שצריכה חיבוק. שצריכה מישהו להתפרק עליו.

המשפחה והחברים היו שם בפול טיים. תיפקדו וחיבקו ועזרו ותמכו.

אבל הרגשתי שאני לבד. 

כי הרגשתי איזה מין אחריות הורית שחלה רק עליי. לבד. 

היום לפני השינה הידיים הקטנות שלה חיבקו אותי והיא אמרה לי- "אמא, אני אוהבת אותך הכי בעולם".