כל השקט הזה, הצהוב, החום, המרחבים.

ככה ביליתי את כל היום שלי.

ולפעמים אני מהרהרת. מהרהרת בחיים של כדי להבין איך הגעתי לאין שהגעתי עד היום. ואיך בעצם, אני ממשיכה מכאן.

לא העליתי בדמיוני שאהיה גרושה. שאהיה אמא לשתי בנות קטנות שביומיום אגדל אותן בלי אבא שלהן. שאבא שלהן יגדל אותן בנפרד ממני בימים שלו. מזר ככול שישמע, אני לא זוכרת מה זה להיות אמא 24/7. ולא זוכרת מה זה להיות אמא יחד עם פרטנר. כלומר, יש לי זכרונות. זה לא שהכול נשכח. אבל ככל שהן גדולות ומצריכות התמודדות יומיומית אחרת, אני לא זוכרת איך עושים את זה בזוג.

לפעמים עוברת בי המחשבה של- יאללה אני גרושה. אני. גרושה. א נ י   ג ר ו ש ה. אני.

לפעמים אני מהרהרת על העתיד לבוא. שם אני יכולה לראות שולחן גדול אליו כוליו מסובים. אבל אני לא יכולה לראות את הדרך לשם. לשולחן הזה. איך שתי משפחות מתערבבות. איך ילדים של מישהו אחר ייכנסו לבית שלי. לדינמיקה שיש לנו בבית. איך עושים אהבה עם גבר שהוא לא אבא של הילדות שלך כשהן יישנות חדר ליד? איך הן באות למיטה שלי בבוקר כשלידי ישן גבר שהוא לא אבא שלהן? איך אני מכירה אותו לחברים שלי? למשפחה שלי?

איך מתחילים משהו חדש שהחיים שלי התחילו לפניו ובלעדיו. איך הוא משתלב בכל זה?

בבפנים שלי אני יודעת שלדברים יש את הדרך שלהם להתסתדר. בד"כ אלו גם התגובות שנכתבות לי כשאני מתחבטת עם עצמי כאן לפרקים.

אבל פרק ב' נראה לי מסובך מאין כמוהו. 

ולפעמים אני תוהה עם עצמי. למה אני לא יכולה להיות כמו אחיות שלי. 15 שנים באותה משרה. לא נוסעות לחו"ל בלי הבעל. אוהבות ומאדירות מסגרת.

ורק אני הקטנה והאחרת. הפוחזת. המעזה. הרי גם אני יודעת על רגעים קשים מאוד במשפחתיות שלהן. 
אני מסתכלת על 35 שנותיי. ומבינה שלא הייתי כמותן בכלום. מה שהביא לכינויי הידוע שלי במשפחה. 'המיוחדת'. שנים סלדתי מהכינוי הזה. בעיקר כי כלום ממה שעשיתי לא היה נראה לי מיוחד. אבל היה נראה לי מאוד שלי ומאוד שלם. שנים שלא לקחו אותי ברצינות כי הייתי הפוחזת. החצופה. האגואיסטית. המפונקת. בצבא ניבאו לי חודשים של כלא. ונחלתי הצלחה. שירתתי כמדריכת קצינים. ידעתי שחצי שנה מהשחרור אני על המטוס למזרח וככה היה בכסף שאני חסכתי לבדי, שקל לשקל. בשדה התעופה נפרדו ממני בבטחון שאני תוך שבועיים חוזרת או מגעגועים או מזה שיגנבו לי את הכסף. בסוף טיילתי שבעה חודשים. ת"א. טלוויזיה. סמים. גירושים.

אני לא כמותן.

אך היום יותר מתמיד אני מאושרת שאני לא כמותן. שאני לא הן.

והיום יותר מתמיד אני הכי קרובה שהייתי למשפחה שלי ומרגישה שהם מקבלים אותי היום לחיקם יותר מתמיד.

מעולם לא הרגשתי שייכת יותר.

הם מחבקים אותי ואני גם מסכימה שיחבקו. אני זנחתי את השפיטה כלפיהם אחרי שנים. ומרגישה איך זה חוזר אליי יפה כ"כ. גם שופטים אותי הרבה פחות מפעם. ואולי אני גם לא רואה את זה. את השפיטה שלהם. כי אני שלמה. שלמה עם הדרך שבחרתי לעצמי.

גם אם חלק גדול ממנה לא תיכנתי

אבל היי

החיים קורים לך בזמן שאתה מתכנן אותם