אולי זה הפחד להגיד שאני כמהה. שאני זקוקה.

הפחד הופך כל משב רוח קליל- לסופה

הפחד שיראו שאני כמהה. זקוקה. למגע. לחיבוק. למילה. להשענות.

ומה עם תכיר ולא תאהב את מה שתפגוש?

וזה ברור היום. מה שלא הצלחתי להבין בכל התקופה הארוכה הזו. מה שלא הצלחתי לאמר לעצמי במילים. מה שלא הצליח להתגבש בראש או בההרגשה.

אני צריכה. אני צריכה מגע. אני צריכה חיבוק. אני צריכה מגע. אני זקוקה. אני כמהה. כמהה.
 גם אם זה זמני גם אם קבוע. אני צריכה.

מקום כלשהו לקבל ממנו ולהטען.

אני רוצה.

ולא הכול חייב להיות קצוות כל הזמן.
או זיון חסר משמעות או בנזוג לחיים.

אפשר באמצע דרדסי.. האמצע הזה שמהלך בין הטיפות.
לא כזה שאו שהוא יבש, מתכסה מאחורי מטרייה גדולה
ולא כזה שחשוף ונרטב עד דוק.

אלא כזה שהוא גם וגם. מנסה. נפגע. פוגע. נותן ומקבל. חלש ותלוי. ומכיל ומאפשר.

והמקום שהכי קל היה ללכת לשם זה הזיונים. כי מזה את לא פוחדת. זה הרבה פחות חשוף מבחינתך מלחשוף את נימי ליבך.

אז לקחת מין החלטה שזו כל החבילה. שאת עכשיו רוצה גם התאהבות. וגם קבלה. וגם סקס. וגם פרטנר.

ואמאלה. מי הולך למלא את התפקיד הזה עכשיו? כזו חשיבות שנתת למקום הזה שאת מצפה לו. אין סיכוי לאף אחד להכנס לשם.

וארבעה חודשים. ארבעה חודשים שלמים (!) לא הזדיינתי.

ארבעה חודשים לא חוויתי ריח גוף של אדם אחר.. מגע.. נגיעה.. אינטימיות.. מיצי גוף..

וכול הזדמנות שנקרתה בדרכי, כזו שהיה ברור שהיא זיון בטוח. נמנעתי.

וזה לא בשבילי יותר. ההמנעות הזו. שבכלל לא ברור ממה נמנעתי.

שכחתי להנות בדרך. המניעה הגדולה יצרה ציפייה. מי הגבר הזה שיבוא וימלא את הצורך?

וזה מסית אותי. מהדרך והמהסע אליו יצאתי.

מסית אותי מהחוויה שכרוכה במסע
ומסית אותי מעצמי. במקום להמשיך ולקחת את האחריות לחיי בידיים שלי , אני מעבירה את האחריות לחיי-לאחר. וגרוע מזה. לאחר שאפילו עוד לו פנים ואין לו שם.

אני חוזרת לקחת את השליטה על החיים שלי ולא רוצה לשכוח גם לחייך.

לא רוצה להצטער על הדברים שלא עשיתי.

כבר כתבו את זה לפניי וטוב יותר.

עדיף כשלון מפואר

מחלומות במגירה.