כמו סצינה מסרט.

התקשרתי לשאול אם אתה נמצא עדיין במוסך. קפצתי שתסיים לסדר את מה שנמשך על פניי שבועות.

מהבטחה של של מקסימום עשר דקות עבודה.

זה נמשך לשעה וחצי.

כל העובדים שלך הלכו.

כל המוסכים והעסקים מסביב נסגרו.

השמש ירדה. הכול חשוך.

רק הריח של השמנים מתערבב עם הריח של מרכך הכביסה שנודף ממך.

ואני עוברת מאדישות מוחלטת לדריכות.

וכבר וויתרתי שהכול יסתדר. אבדה לי הסבלנות.

אני רק רוצה הבייתה. להתקלח. לאכול.

התקרבת אליי, יותר ויותר. שוב הריח שלך. הנשימה שלך.

תפסת אותי בצוואר והתחלת לנשק אותי. טעים..טעים..טעים

מצמיד אותי לרכב, אוחז אותי חזק.

לא צריך הרבה כדי שזה ידליק אותי.

קצת מופעל עליי כוח פיזי ואני מתעוררת לגמרי

אני מבינה שאם אני לא עוצרת כאן

אנחנו מזדיינים באמצע המוסך

וזה לא מה שאני רוצה. לא בא לי ככה.

מדברים על ללכת אליך ואתה אומר סעי אחריי

מפתיע אותי.. חשבתי ללכת קודם הבייתה.. להתארגן

אבל זורמת.. נוסעת אחריו.. המוסיקה רועשת באוטו

והמוח שלי לא חושב. שקט. שקט. שקט.

אני מרגישה רפוייה ובו זמנית דרוכה לקראת מה שהולך לבוא.

ולא אכפת לי. לא מהמסוכן. לא מהנורות האדומות. לא ממי שמולי.

רק מעצמי. ומאיך שני הולכת להנות עוד רגע.

איך  א נ י  הולכת ל ה נ ו ת!

שעה וחצי .. מתלטפים, מזדיינים, מתנשקים, מתחבקים. מתהפכים. טועמים. נוגעים.
פעם הבאה תבואי עם ביטוח חיים.

ג'ונגל של חושים.