מערכת יחסים מסובכת יש לי עם המילה הזו. לבד.

עד הרגע אפילו לא הייתי מוכנה להגיד את זה. התכחשתי לזה.

רק שאני לבד הרבה זמן. אני לבד עוד מהזמן שהייתי בזוגיות.

לבד.. זה המקום שבו את מרגישה שכול עול הקיום הוא על הכתפיים שלך.

שאת רוצה מישהו שיחבק אותך ויגיד לך שהוא איתך ביחד. מישהו שיכול לאפשר לך לשחרר שאת מרגישה שכבד לך ואת לא יכולה או רוצה.

זה מתבטא בדברים ארציים כמו גם בדברים אמורפיים.

הנה, מסיבת יום העצמאות בגן, הדבר האחרון שבא לי הבוקר הזה, ואין מי שיילך במקומי.

שתיהן בוכות כל אחת רוצה את אמא לעצמה. ואני לא יכולה להתחלק לשניים.

אני באמת רק רוצה להכנס הבוקר הזה למיטה- ולא לצאת ממנה ימים. להתכסות בשמיכה ושכל העולם יעזוב אותי בשקט.

להתכנס פנימה ולא להחליף מילה עם העולם.

נמאס לי להבין. להקשיב. להכיל. להתאפק. לטפל. להיות סבלנית. לעמוד ביעדים. בציפיות. 

האמת? פשוט נמאס לי מהכול.

בעיקר מהמחשבה שאני לא יכולה להרים ידיים. וזה אגב לא קשור לעובדה שאני לבד. זה קשור לעובדה שאני פשוט לא הטיפוס שמרים ידיים.

אז זה רק אומר שאפילו מעצמי נמאס לי.

הגרוש שלי מוסיף הרבה שמן למדורה. הדיאלוג מולו מעייף אותי ומתיש. הוא שואב ממני אנרגיות.

גם הילדות.

גם העבודה.

אז עכשיו אני מרימה ידיים. מכופפת את הראש. נותנת לסערה לחלוף מעל הראש שלי. לא ממהרת להגיב. לא נלחמת. 

כבויה. שקטה. בוכה יומיים רצוף כמעט בכל הזמנות שיש.

הלבד הוא תחושה פנימית חזקה שאין בה קשר למציאות.

מציאות שבה יש לי משפחה שמחבקת ומכילה. חברות שנותנות אוזן קשבת. 

זו תחושה פנימית שאני מחזיקה בה וצריכה ללמוד לשחרר אותה לאוויר העולם.

להפרד מהדימוי של אשת הברזל. היא משרתת מקומות שאני לא רוצה יותר בחיים שלי.

אשת הברזל מזמינה את הגברים הלא נכונים לחייה. מחייה מערכות יחסים שאני לא רוצה יותר בחיים שלי.

להתראות אשת הברזל. שלום לאשת הצמר גפן.