כל מה שאני רוצה- אני יכולה. ולפעמים אני שוכחת את זה. שוכחת שיש לי את היכולת לשתול אצלי את הדבר הזה שאני רוצה כ"כ ולהוציא אותו לפועל.

מנהלת דיאלוגים וירטואליים בראש שלי. 

כמו שזה בטח מלחיץ אותך שאני גרושה מעיר לא אהודה במרכז, פלוס 2, מלחיץ אותי שאתה רווק תל אביבי עוד מעט בן 40.

איך שני עולמות שונים כ"כ נפגשים? מצליחים לערבב חלקים של החיים אחד עם השני? וזה שאתה נראה טוב, והחיוך שלך כובש ואתה מצליח במה שאתה עוסק בו, מגביר את החשש. שאלות כמו- למה שתרצה בי, עולות, במעט כחלק בלתי נמנע מדפוס המחשבה שלי.

אבל אני יודעת שבסופו של דבר שאהבה מניעה אנשים. היא מניעה אותם לחפש את הדבר הזה שיגרום להם להרגיש שלם בחיים שלהם. היא מניעה אותם כדי להרגיש שייכים.

בסופו של דבר, דברים לא קורים בגלל הפחדים. בגלל דימויים חיצוניים שגורמים לנו לפחד עןד בטרם אנחנו ניגשים לדבר עצמו. מיסוכים שלא מאפשרים לנו להתקרב לאדם שמולנו ועוד יותר מזה, לא מאפשרים לנו לתת למי שמולנו להתקרב.

הפחד מאיך אני אראה? מלהשמע נלהבת מידי. מהפחד שאין לי מה להציע לצד השני או שאולי מה שיש לי להציע- לא מספיק. 

כמו אדם שעומד באמצע כביש מהר ומלא מכוניות חולפות על פניו לאינסוף מסלולים. חולפות ולא נעצרות. 

וגם בי קיים המקום שרוצה שיירצו בו. שייחזרו אחריו. שיראו שמתעניינים בו. שרוצה בעיקר שהצד השני ייזום.

ומאידך קיים בי הרצון לפעמים להגיע ולהכיר את הצד השני. גם אם משאלות ליבי אינן מתקיימות עד תומן.

מוצאת שאני עדיין תלויה בתגובה החיצונית. באסמס. בחיוך. בגישה של הצד השני.

אחרי חצי שנה שלא שמענו האחד את השנייה. חזרתי לצלצל אליו באמתלה של הרצאות. גם כי באמת הוא מרצה טוב אבל גם כי רציתי לדבר איתו. לשמוע אותו.

לפני שבועיים התקשרתי והוא מייד זיהה שזו אני. נשמע לא משהו מהצד השני, כאילו ברגע שלא טוב עם עצמו. חצי שעה של שיחה שבעיקר הוא דיבר על קשיים בעבודה ואני האזנתי ונתתי את דעתי. סגרנו הרצאה. ואז שבוע אחרי, יומיים לפני יום ההולדת שלי, צלצלתי כדי לשנות את התאריך ואז התקשקשנו קצת. המשרד המה אדם. תנועה של לקוחות, המנכ"ל משרד לידי, פרטיות אין. רגע לפני שהסתיימה השיחה- הוא שאל: אז מתי אפשר להזמין אותך לקפה? 

עד לאותו רגע הייתי מלאת בטחון. זה קל לי כשאני מדברת בענייני עבודה. פתאום התחלתי לגמגם.. ולצחוק. הוא שאל - מה קרה? עניתי- הבכת אותי. לא הייתי מוכנה לשאלה, ואני מרגישה נבוכה.. הוא צחק. זה היה חמוד. קבענו לשני.. ואני כבר למודת ניסיון אותו. מדובר בגבר שכחן.

הייתי כולי שקועה ביום ההולדת שלי. ובסופ"ש התחלתי להתרגש.. לחלום עליו.. לצפות ליום שני. והנה, יום שני הגיע (אתמול) ובשעה חמש וחצי הוא שלח לי אסמס עם כינוי חיבה (שתמיד ממיס אותי שקוראים לי כך..) "יש היום יומולדת לידידה ואני חייב להראות נוכחות- אז נקבע להמשך השבוע או לפעם הבאה שלא תהיי עם הילדות"? כתבתי חזרה- תהנה, פנויה ברביעי אם מתאים לך..

וזהו.. 

יודעת שהוא בעניין שלי. הלב שלי אומר לי גם שהוא גבר של גםגם סטייל. אחד שקשה לו להגיע להחלטה. להוביל. לקחת. אבל הלב שלי גם רוצה לפגוש אותו. לחבק אותו. בא לי. פשוט בא לי. 

הראש אומר- תרדי מזה. הלב- לא מעניין אותו בכלל. זה מסקרן. אני סקרנית.חושקת. רוצה. משתוקקת.

סימסמתי הבוקר שוב.. בוקר טוב כתבתי.. 

 מה חשוב באמת? לדעת מה אני רוצה- וללכת לזה. לא באגרסביות- ברכות.. אבל ללכת על זה..

דרדסי הקטנה שבי אוהבת הכול כאן ועכשיו. ואם אפשר אז גם לקבל את זה אתמול. 

סגרתי לי סופ"ש במדבר..אני, המוסיקה, העיתונים וההרים שסביב עין גדי. קצת מסז'ים, קצת מרחצאות, בריכה וים המלח. 

לנשמה אני צריכה את זה. לא רוצה אף אדם. זקוקה לשקט מוחלט. רק אני עצמי ודרדסי..