מה יהיה הסוף? מתי הוא יגיע? מה יהיה האירוע המכונן שיעצור את הירידה הבלתי נגמרת הזו, הירידה בלי בלמים. 

מי יתקע בקיר? מי יאבד הכול? מה צריך לעשות כדי שזה יעצר רגע לפני שמישהו יתרסק?

ארוע ועוד ארוע. 

הלב שלי במלחמה טואטאלית עם הראש. יש אותו. יש אותי ויש את הילדות באמצע.

מה מבטיח לי שבפעם הבאה לא יקרה אירוע שהפעם הן יהיו חשופות לו והלב התמים שלהן ישרט לעולמי עד? 

מצד אחד אני ברחמים , רוצה לחבק אותו, לעטוף אותו כמו תינוק ברחם, לתת לו את התחושה שהוא מוגן ובטוח. מצד שני זה המקום ששמור לילדות שלנו. 

ומה לעזאזל אני עושה? הן מצפות לו ומחכות לו ואוהבות בו ובוטחות בו. לא יודעות מאום על הצלילה החופשית שהוא עושה. מצד שני- איך אני ממשיכה לשלוח אותן אליו כאילו כלום לא קרה וכלום לא יקרה? 

החיים שלי יוצאים משליטה ואני רוצה כ"כ לשחרר ויש קול פנימי שאומר לי שאסור לי לשחרר.

אני רוצה שהוא יעזור לעצמו. אני רוצה לשחרר את הסלע שקשור לי לרגל ומושך אותי יחד איתו לצלילה החופשית. זה סרט רע. סרט שלא קשור אליי ולא קשור לערכים שלי, לערכים שעליהן אני מגדלת את שתי הקטנות.

אני מפחדת שמשהו רע יקרה. ומפחדת מלהבין שאין לי יותר שליטה על הדברים. ואולי בעצם יש? 

אני כ"כ לא יודעת מה לעשות. כ"כ מבולבלת. כ"כ מנוגדת. כ"כ רוצה שזה יגמר.