תמימה. ככה אני מרגישה. מכבדת הסכמים גם אם הם לא כתובים. מכבדת אנשים. שופטת אנשים לזכות ולא לחובה.

שומרת בלב דברים טובים גם לאנשים שהיו לי רגעים לא מוצלחים איתם.

ומהמקום הזה מאמינה שגם אחרים מכבדים. 

והרגשתי כ"כ מטופשת. איך אני שופטת אותו עדיין לזכות והוא מצליח להפתיע. לצאת כ"כ לא מכבד. 

אני שוכחת לו את הפאשלות, שוכחת את הרגעים הקשים שלו מולי, את הפגיעות וחוסר ההתחשבות. לא כזו שזוכרת וסוחבת. כועסת ומשחררת ומתקדמת.

אבל כל פעם מחדש, ממש כל פעם מחדש, שקורה מולך אירוע כזה שבו שוב את מפגין מין חוסר הוגנות כזו - אתה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.

אבל אתה יודע מה? 

אני הולכת עם האמת הפנימית שלי. אני הולכת עם ההסכמים שאני מאמינה שצריך לכבד. גם מול מי שלא מכבד אותם.

אני מאמינה בטוב. באנשים. באמת. ביושרה. בלכבד. בלהיות הגונה.

והכי מהכול אני מאמינה במשפחה.

במשפחה הזו שאתה ואני הקמנו לפני כמה שנים טובות.

משפחה שממשיכה להתקיים גם כשאנחנו נפרדנו.

ומהמקום הנקי הזה אני ממשיכה להאמין.