את מכורה לכאב

או שבעצם זה לא זה.

אולי כשתפנימי שמדובר בטראומה תוכלי לקבל את זה שמידי פעם יש תופעות של פוסט טראומה.

ואז את רוצה לישון הרבה. והכול מכאיב לך. אפילו פיזית בגוף.

וכל דבר קטן מרגיש כאילו זה דבר גדול. זה מציף מליוני חלקיקים בו זמנית.

מכאיב אפילו לגעת.

והאיזור השמאלי של בית החזה כואב פיזית ממש. כאילו כבר אי אפשר להכיל את זה.

כל תמונה חדשה או ישנה מציפה הכול מחדש.

ואת לא מצליחה להבין. לא יכולה להסביר. 

זקוקה להתכנסות. כואבת עד בלי די. 

בלי מסוגלות להסביר שוב למי שסביבך.

איך שוב את צוללת.. ושוב תקומי.

קבלי את המקום הזה שמתקיים בך. 

הוא חלק ממי שאת בשלוש השנים האחרונות.

והוא חלק שישאר. הוא לא יילך. 

הוא יתקיים גם כשכול המאווים שלך יתגשמו.

גם כשאנשים חדשים למסע הזה יצטרפו.

גם ברגעים שתחושי שמחה והתרגשות.

זה יצוף. כי זה שם. 

כנראה לתמיד.