באמת. שהיא בעצם האמת הסובייקטיבית שלי. 

אני רואה אותך מהצד, מתפתל, כואב וסובל. כבר הרבה מידי חודשים, סובב את אותו המעגל.

אותן התחנות שגרמו לי ללכת יותר מפעם אחת.

רק שהמפגשים שלנו נותנים לי המון שקט. יש לי שקט כשאתה איתי, לידי. כל הרעש פתאום כבה והכל הופך להיות באמת בסדר. הכל כאילו מחכה.

עד שאתה הולך והרעש חוזר במלוא עוצמתו.

אני רואה אותך מהצד, שואל, אולי אפילו לא שואל. בורח. בורח מהכאב, בורח מהלרגיש את הפחד עד הסוף.

רואה אותך מתאפק, לא מביע רגשות, הדרך היחידה שהרגשות יוצאים היא דרך הכעס. שם אתה נותן לזה את כל המקום.

כאילו לא רואה שהכעס והחוסר שקט הן תולדה של דברים אחרים.

אתה לא באמת כועס, על מה תכעס? אתה פשוט מדחיק את הפחדים שלך, את הכאב בידיעה שיש לך את מה שיש לך. וכשאתה מסלק את הרגשות שעולים, מנסה להעלים אותן ולא לתת להן באמת מקום, שם נוצר כעס.

ובתוך כל זה, אתה גם דוחה ודוחה את תאריך הניתוח. עוד ימים בלי שינה, עוד תסכול, עוד לופים בתוך המעגל.

ואני כועסת. על מי? 

גם עליך. על איך אתה לא רואה? הכל נמצא לך מתחת לאף ואתה לא רואה! אתה לא משנה! אתה לא עושה עם הדברים כלום!

וגם קצת על עצמי. על זה שאני כועסת עליך אני קצת כועסת עליי. אני לא יכולה להיות באמת שיפוטית, לא עברתי את מה שאתה עובר. אני קמת אגואיסטית, כי אני בעצם בטוחה שאחרי שתעבור את הניתוח נוכל באמת לבנות את מערכת היחסים הזו. כאילו היא לא נרקמת לה בקצב שלה כבר כאן ועכשיו. אני בכלל לא מצליחה לראות את זה. כאילו כשאתה דוחה את הניתוח, אתה דוחה את האפשרות שמערכת היחסים הזו תצליח. 

וגרוע מזה..כאילו דחיית הניתוח היא כאילו ואתה לא רואה אותי.

מצחיקה שכמוני. מה בכלל אני קשורה.

וזה נכון, אני לא באמת קשורה. 

הסרטן שלך תופס את כל המקום. לא משאיר מקום לכלום. לא משאיר לי מקום להניח ראש, להיות חלשה, לדבר את הפחדים שלי בהקשר שלו. לא משאיר מקום לפנטז איתך בקול על המחר שיכול להיות לנו ביחד. כי אני, אני בכלל במקום אחר, אתה בהשרדות, חי את הרגע, מפחד לחשוב על מחר. ואני, אני רק חושבת על המחר.

45 ימים התפללתי כל בוקר. ביקשתי את מה שאני רוצה ומאחלת לעצמי.

ביקשתי ממנו שישלח לי אחד בריא. בריא בנפשו, בריא בגופו. ביקשתי עוד הרבה. ואת הכל באמת קיבלתי בדמותך. 

אבל לא החלק של הבריא.

יש בי כל כך הרבה חמלה. 

אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותי כשאני איתך. אני אוהבת את מה שאני מגלה על עצמי דרך מערכת היחסים הזו.

ואני גם קצת עייפה.