לרדת לפרטים הקטנים. לתוך הורידים, לתוך הנימים, לזרימת הדם האיטית שזורמת בהם.

להיות מודעת לגוף. להרגיש את האי נוחות ממש מתיישבת באזור בית החזה והבטן.

להרגיש את העצב ספיציפית בלב.

ואל מול התחושות, הרגשות, שאני בתשומת לב מירבית אליהן.

יש גם את הראש שמדפדף מחשבות אינסופיות.

והדיבור הפנימי הנלווה אליהן.

והזמזום הבלתי פוסק- המחשבות האלו לא מגדירות אותי. אני לא מזדהה איתן.

ואני גם מתגעגעת אליך נורא.

תופסת רגעים שאני נזכרת פתאום ברגעים אינטימיים שהיו לנו.

הפעם ההיא שישבנו במילקה בר.

הלילה עם הנרות הדולקים, המוסיקה ברקע ששנינו אוהבים וגילויים של ריחות חדשים וגוף לגוף.

שירים שמזכירים לי אותך.

הריח שלך שאני כל כך אוהבת.

ואני גם כועסת עליך. פתאום ככה אחרי הפרידה.

על הרגעים הפחות מוצלחים שלך, על חוסר ההשתדלות, על זה שאתה אתה. מצחיק לא?

על זה שגיליתי אותך באפליקציה. וזה כאב. אוהוהו כמה זה כאב. אבל לא יכולה להגיד שלגמרי הופתעתי.

ואני מתבאסת.

ואני מרגישה שלא בא לי להתחיל שוב הכל מהתחלה.

ואני גם מרגישה הקלה.

וגם מרגישה שאני גאה בעצמי. שאני רוצה לעצמי יותר ויודעת לבקש.

ואני גם חושבת אם אמצא שוב מישהו שיהיו לנו רגעים כאלו מדהימים ושיחות ותחומי עניין דומים.

ואני גם יודעת בבטחון שאני אמצא.

ואני גם מאוד נוכחת עם כל מה שעולה

אבל אני גם מבקשת להעלם לפעמים.

ואני עצובה. ואני לא רוצה לוותר לעצמי להרגיש את העצב. הרגיש את הכאב.

ואני גם מחכה לפעמים לראות את השם שלך מצלצל לי בטלפון או שולח הודעה

ואני גם יודעת שזה כנראה לא יקרה איתך.

ואני גם יודעת שאתה אוהב אותי ושזה לא מספיק

וגם בכלל לא בטוחה לגבי זה. או לא בטוחה מה זה בכלל חשוב עכשיו.

ואני גם רוצה לבד.

וגם מאוד רוצה חיבוק.

ואני עדיין אוהבת אותך. גם כשאני מרגישה כועסת, או מאוכזבת, או עצובה, או אי שקט.

הלב שלי עדיין אוהב אותך.

ואני כבר הייתי שם. אני יודעת ששום דבר לא נשאר לנצח.

שום רגש שעולה בי עכשיו יישאר כאן לתמיד.

אני נושמת עמוק, אני מחבקת את עצמי, אני כאן כדי להגיד לעצמי

שזו עוד מהמורה בדרך.