תגיד, אתה שומע אותי שם למעלה?

אני יודעת שכן. אני מרגישה. אני יודעת שאתה והוא משגיחים עליי משם למעלה. משגיחים שלא אלך לאיבוד ואפילו יותר מזה.

אבל בחייאת! מה ביקשתי? מה?

45 יום התפללתי בוקר אחרי בוקר. וביקשתי במיוחד אדם בריא. בריא בנפשו ובריא בגופו.

ואז הגיע נכה משותק גפיים תחתונות. והגיע חולה סרטן. והגיע פסוריאזיס. 

וחלאס. חלאס. 

זו הדרך שלך להראות לי שאני לא מטפלת יותר? אז בסדר, הבנתי. בחיי שהבנתי.

אני לא רוצה ולא אהיה יותר מטפלת. רק של הבנות שלי ושל עצמי. וזהו.

אבל תראה אותי כאן למטה. תראה אותי, כמה אני הולכת, ומסתובבת, ונתקעת, ומטפסת, וכואבת, ונפתחת, ונותנת. 

אז דיי מספיק. תאהב אותי עוד קצת.

תביא אותו אליי. כי אני יודעת שהוא יגיע. אבל למה כל ההמתנה הזו? למה כל הכאב? למה כל תחושת הלבד הזה?

אתה יודע כמה שנים היא לא באה לבקר? ופתאום היא באה לבקר. בשישי המשפחתי. פתאום הרגשתי כל כך לבד. כל כך נזקקת. 

גמני רוצה. אני רוצה להרגיש שאני כל כך חשובה למישהו שוא ממש מתאמץ לשמח אותי. שהוא חושב מה עושה לי נעים ומשקיע בזה באמת.

שהוא רוצה לשמוע מה עבר עליי היום. שיש לו מה להגיד. שיש לו כתף ענקית בשבילי. וידיים אינסופיות לעטוף.

מישהו שיגיד- את לא לבד דרדסי. אני כאן איתך. וביחד נעבור את זה.

אז תעשה לי איזה סימן שאתה שומע אותי. זה ייתן לי כוח להמשיך את המסע הזה. לא לוותר.