מתוקה שלי, את חוגגת היום ממש יום הולדת חמש.

החגיגות החלו בשישי האחרון כשכול הבנות מהגן הגיעו לחגוג איתך אחר הצהריים גשום ואתמול המשיך הפסטיבל עם כל המשפחה.

הבוקר הערתי אותך עם מאפינס שעליו דלוק נר אחד.. שרתי לך שיר יום הולדת ואת חייכת עוד לפני שפקחת את העיניים.

שאלת אותי- היום זה היומולדת האמיתית שלי?

עניתי לך שכן. היום ממש לפני חמש שנים, וגם ביום ראשון ממש, בשעה 10.15 בבוקר, יצאת לאוויר העולם.

תינוקת גדולה. עם עיניים כחולות גדולות שהן חצי מהפנים. כזו שיש לה נוכחות מהרגע הראשון. אי אפשר לא לשים לב אלייה. תמיד בווליום גבוהה. תמיד מאוד נוכחת.

אני אוהבת אותך ילדה שלי יותר מכל מילה שאכתוב כאן תצליח לתאר.

את נמצאת בכל נים ונים בגוף שלי, זורמת לי בוורידים, בנשמה. אני מחוברת אלייך ואת אליי. אני נושמת אותך ואת אותי.

בחמישי כל כך התרגשת שמכל דבר קטן בכית ונעלבת. ראיתי שאת נרגשת ולחוצה. קראתי לך לבוא אליי, לספה. חיבקתי אותך ואמרתי שנראה לי שאת מאוד מתרגשת ובגלל זה את כל כך רגישה. בכית עוד יותר ואמרת לי "זה לא זה אמא.. טוב, אולי בעצם זה כן זה. אני מרגישה כל מיני רגשות בלב שלי".

והתחבקנו חזק חזק. אני כל כך אוהבת את הדרך שלך לבטא את עצמך, לבטא את הרגשות שלך ובכלל, אני כל כך אוהבת שאת יודעת ומיטיבה לעשות זאת. ובכל הסופ"ש חיבקת אותי ונישקת אותי והרגשתי שאת ממש מוקירה לי תודה על הכול. שזו הדרך שלך להודות לי.

שאלת מה המתנה שלי השנה ועניתי לך שהחגיגה עם הבנות בגן (שהייתה הפקה לא קטנה ואני גם הייתי המפעילה..) וגם החגיגה עם המשפחה, היא המתנה שלי אלייך, וחייכת אליי במתיקות שלך.

אז ככה היה שנסענו לנו באוטו ודיברנו לנו מי הכי מכוערת מבין שלושתנו. ואז אחרי שלא נפלה החלטה (ברור ששתיהן אמרו שאני..) אמרתי שלא יכולות להיות לי ילדות מכוערות. כי הן ילדות שבאו מאהבה. וילדים שבאים מאהבה לא יוצאים מכוערים. ותותי הקטנה שאלה איזה אהבה? אז אמרתי אהבה של אמא ואבא. ואת הגדלת ואמרת פתאום ברצינות גמורה.. אני בכלל באתי ממך, אבא רק עזר. איך עזר? שאלתי. לא יודעת, ענית, אני בכלל הייתי בבטן שלך.

וזו תמצית הילדה שלי.

קטנה וחכמה, סקרנית וחוקרת. אני רואה אותך בוחנת כל סיטואציה עם העיניים הסקרניות שלך. רואה את הגלגלים הקטנים בראש שלך חושבים. ילדה של טבע. בוץ ומים. צבעים וציורים. מצחיקה. ילדה שלי. ילדה.

shine on you crazy diamond

אוהבת אותך,

אמא.

ובכל פעם שאני צופה בה, היא מעירה בי חלקים אחרים.

גם לי היה לי, דווקא לא מזמן, דייט בחשכה. עם גבר זר. שאני לא יודעת כלום עליו, על חייו, על שמו, על מראהו.

אך אני אני ידעתי את הריח שלו, את הזיעה הניגרת מפניו כאשר טרף אותי בתשוקה גדולה בחדר החשוך.

הדלקתי נר קטן בעלטה, כדי שיפיג מעט את השחור. והתרגשתי כל כך. כי ידעתי בשעוד כמה רגעים, גבר שאני לא מכירה, יחדור אליי ויעשה איתי את המעשה הפיזי הכי אינטימי עליי אדמות. וכשהוא יילך. לא אדע עליו יותר ממה שנכנס.

למעט הגניחות הקצרות שהשמיע כשבא אליי מאחור. קריאות ההתפעלות מהגוף שלי (אין ספק.. בחושך הוא בהחלט נראה טוב פי כמה), הטעם שהיה לו אחרי שנישק אותי בן רגליי, וריח הזיעה שהביא איתו לאחר יום עבודה ארוך.  

וזו הייתה עבורי פנטזייה שהתגשמה. לעשות סקס מוטרף בחדר חשוך עם גבר זר שמעולם אפילו לא שמעתי את קולו עד לאותו הרגע שאמר שלום נבוך ברגע החשוך הראשון.

נשארתי מזיעה, רטובה כשנוזל גופו החם נותר מטפטף על גופי. נפרדנו כמו שני אנשים זרים. כאילו לא קרה כלום ב- 45 הדקות האחרונות.

ולאחר שהכול נגמר. כבר רציתי שילך. רציתי להדליק את כל האורות. למלא אמבטיה. להשיל מעצמי ריחות זרים ולהתעטף מחדש בריחות המוכרים לי.

אפילו הסדינים נדפו ריח סקס מטורף. ריח שאני אוהבת כל כך. זכר למשהו אינטימי שהיה כאן. הוא זכר לגוף וגוף שהיו מחוברים. משאירים מאחוריהם ריח ייחודי לאותו המפגש בלבד. ריח של גוף אחד וגוף שני שמייצרים ריח שלישי שנכון רק לרגע הזה.

אך כאן היה משהו חייתי, פראי, כמעט בלתי נשלט. משהו ייצרי, תשוקתי, בסיסי. היה רק ייצר. וזה היה נכון.

אך כשהלך, משאיר אותי מסופקת. הבנתי כמה זמן לא עשיתי סקס של אהבה. סקס של רגשות. סקס שהאור דלוק במלוא תפארתו ושהגבר שלך ממלא את כל כולך ומסתכל לך עמוק בעיניים תוך כדי. סקס איטי, מתרגש, שרועד לך הלב רק מכף היד הגדולה שלו שמתחילה לגעת בך ולגלות ולחקור. סקס שכשאת גומרת את מרגישה כמו התעלות נפש כזו.. שאת מסוגלת לבכות (ואת זה רק נשים יכולות להבין..)

כי שנה וחצי שאני עושה סקס שמתרגש רק מעצם זה שאני עושה סקס עם גבר חדש, וסקס אלים, וסקס שמגלה וחוקר ומחדש. ואני מגלה על עצמי המון דברים. על הגוף שלי, על האורגזמות שלי, על התשוקה הגדולה שהתעוררה לחיים כמו דוב אחרי שנת חורף ארוכה. תשוקה רעבה כזו שרוצה למלא חלל. לגמור. ולא לבד עם עצמי. ואני אוהבת את מה שגיליתי ועודני מגלה. ועדיין קיימים לא מעט רגעים שכל מה שבא לי זה סקס.
שבא לי שתבוא ותכאיב לי, שתחדור אליי עמוק עד שאי אפשר יותר, שתהפוך אותי ותמשוך לי, שתצבוט ותלקק.

אבל זה לא מספיק לי. לא רק זה.

גם זה.

אני ממש כועסת. ונתתי לכעס להתחבא טוב טוב במעמקי הבטן שלי. אבל אי אפשר לרמות אותו להרבה זמן.

עכשיו אני מבינה כ"כ הרבה דברים. יש להם שם ויש להם פנים. כעס קוראים לזה. הרבה כעס.

ואני כועסת עליך הרבה.

אתה לא מכבד אותי. אתה לא מתנהג כלפיי בכבוד. אבל אתה כל הזמן כותב ודואג להזכיר לי כמה אתה מעריך ומכבד אותי כי אני האמא של הילדות שלך.

ואני מנסה להחזיק באיזה סוג של פאסון. של מגניבות. כדי לא להיות ממורמרת ולא כועסת. והחלקתי והבלגתי וסלחתי ועברתי הלאה. כי פחדתי לכעוס. כי חשבתי שזה יהיה לא מגניב. שזה לא יהיה תואם לתמונה הזו שרציתי כ"כ לצייר בעבורנו. גרושים שהם גם חברים.

אבל אני לא יכולה יותר לתת לעצמי לא להרגיש את הכעס. אני לא יכולה לספר את הסיפור שלא קורה במציאות.

כי ככל שעוברים הימים דברים נוספים קורים. והם נראים לרגעים גרועים יותר מאלו שקרו.

אני כועסת עליך שגרת בבית יחד איתי כשהחלטנו להפרד. וישנת בסלון ואני בחדר.  והיית מגיע כמו אורח. וערב אחד הגעת לקלח את הילדות. והתגלחת והתקלחת ופלירטטת בטלפון עם בחורה . כשאני שומעת. שרק לפני כמה ימים החלטנו לפרק קשר של 11 שנים. והודעת שלא אנעל את הדירה כי אתה לא יודע אם אתה חוזר לישון בבית או לא.

ושלושה חודשים אח"כ יצאת עם מישהי. ונסעת איתה לאילת. והפצע עוד לא הגליד ואתה כבר העלת תמונות שלך לפייסבוק של שניכם יחד. וחודש שאח"כ הכרת אותה לילדות שלנו כחברה החדשה של אבא.

ועכשיו אתה בקשר עם חברה טובה שהייתה לי פעם ואתה יודע שהתרחקנו. אתה יודע שהתרחקנו כי לקחתי אותה להיות לי מחליפה שלי בזמן חופשת הלידה השנייה שלי ובזמן הזה היא ניסתה לעשות מחטף ולהשאר בתפקיד שלי. ונסעת איתה לסיני והשבת הזו בילית איתה בים יחד עם הבנות ודאגת לשלוח לי מהבילוי תמונות למייל "שאראה את הילדות נהנות".  ואת המקלחת של שבת עשית אצלה בבית. והעלת תמונות לפייסבוק שהם פתאום בסטטוס ציבורי..

כשאני כותבת לך מיילים לגבי הילדות והתלבטויות אתה מתעלם ולא מגיב. אבל לשלוח לי תמונות מהסופ"ש זה כן אתה שולח. ועוד דואג לסמס לי אם ראיתי את התמונות. וכששנה שעברה רציתי לנסוע לסיני ואמרת לי שאני אמא לא אחראית ומה בכלל עובר לי בראש? אבל נסעת לסיני ואפילו לא אמרת לי שאתצה בסיני רק אמרת שאתה בחופשה כמה ימים.
בגישור דרשת שיהיה כתוב בחוזה שאני לא אעשן ליד הילדות כי אני מסכנת את בריאותן ואתמול החזרת לי תיק עם הבגדים שלהן מסריחים מריח סגריות.

כשעברתי תאונה לפני שבוע שלחת לי אסמס שאתה דואג לי כי אני האמא של הילדות שלך. ובכל הזדמנות שיש לך תציין שאתה רוצה בחברות איתי, שאני חשובה לך, שיש לנו ילדות משותפות.

אבל במציאות אין לך שום כבוד כלפיי. ואני כל כך כועסת על זה. שבא לי פשוט להעיף לך כזאת סטירה.

גבר שמכבד את המא של הילדות שלו ואת העובדה שחלקנו 11 שנים של חיים משותפים!! לא היה עושה את כל זה. היה מכבד את תקופת הצינון הראוייה,לתת לכל אחד ללקק את הפצעים ולא לעשות את הכול פומבי כ"כ, מוחצן כ"כ.

וכן, אני יודעת שזה לא רק כלפיי. זה באמת מי שאתה. כשלולי התאשפזה בבית חולים משלשלת דם ומפרקסת העלת תמונה שלה לפייסבוק עם אינפוזייה. וכשירדתי למטה לעשן קיבלתי טלפון מבוהל מחברה רחוקה ש- מה קרה ללולי? ולא הבנתי איך היא יודעת עד שהיא הסבירה. והתקשרתי מלמטה רותחת מזעם שתסיר מיידית את התמונה של הילדה. כי מה לעזאזל חשבת?? שיעשו לך לייק עם ילדה מפרקסת? שתקבל קצת רחמים ותשומת לב על חשבונה?

אני מתעבת אותך. שונאת אותך. לא רוצה לראות אותך ולא לשמוע. לא רוצה בקרבתך בשום צורה. אני בזה לך וכועסת עליך.

ורוצה כ"כ להגיד לך את זה ולא יכולה. כי אין שום טעם.

אתה לא בנאדם רע. אבל חתיכת בנאדם דפוק.

ונמאס לי להיות הבסדר. כדי לא לפוצץ. כדי לשמור על איזו תדמית.

זה בסדר לכעוס. זה בסדר להרגיש כלפיך את כל השנאה. זה בסדר להפגע. זה בסדר לדבר במונחים של כבוד.